שני אנשים, סמלים, אחד שחור, שני לבן, אפילו חיוור. שני רגעים, אחד הרבה לפני שריקת הפתיחה, שני הרבה אחרי הדקה ה-90. בשניהם אצטדיון סוקר סיטי ריחף למספר שניות כמה מילימטרים מעל הקרקע - זה מה שנותר אצלי בראש מגמר מונדיאל 2010 בדרום-אפריקה.
זה לא היה גמר עם כדורגל גדול, אבל זה היה הגמר של נלסון מנדלה ואנדרס אינייסטה. שני גיבורים מזן אחר, נדיר. במשך כל הטורניר עסקו באפריקה באפשרות שמנדלה בן ה-91 יגיע לאחד המשחקים, התפללו שמצב בריאותו יאפשר זאת, ידעו שהסיכוי קלוש, אבל קיוו לרגע סימבולי מושלם במונדיאל הראשון על אדמת היבשת. פתאום החל רחש בקהל, אותו רטט התרגשות מסתורי שעובר ביציעים ושאתה טרם מזהה את מקורו. המהפכן הגיע: מנדלה, משחרר האומה הדרום-אפריקאית, מנופף בידו מתוך הקלנועית. תדמיינו מכת חשמל כפול מאה אלף איש.
שיא הרגש. אינייסטה וההקדשה
(Jamie McDonald, Getty Images)
אחר-כך קיבלנו משחק, החמצה של רובן, עוד אחת של וייה וים פאולים. בהארכה (117) הכדור הגיע לאינייסטה, נגיעה, קשת, וולה וספרד זוכה לראשונה בגביע העולם. הקוסם החיוור רץ לחגוג ליד דגל הקרן וחשף גופייה עם הכיתוב לזכר חברו הכדורגלן שמת שנה קודם לכן מדום לב: "דני חארקה תמיד איתנו". האצטדיון שוב ריחף באוויר.
