'הפואמה הביתית' היא רצף של שבע פואמות שנכתבו זו אחר זו: 'הפואמה הביתית', 'חרא, מוות', 'החמור', 'ספר הכלום', 'חוט', 'ההרצאה הראשונה', 'בגין'.
רצף זה נכתב ויצא לאור במשך עשר שנים, ואלה היו עשר השנים האחרונות לנישואיי ולחיים בבית עם הילדים. רציתי לחייב את כל חומרי החיים שבד' אמות אלה. הלכתי ברחוב שמואל הנגיד בירושלים, בכיוון מרכז העיר. שם מימין יורד רחוב ש"ץ, וסמוך לפינה הייתה מכולת ויטלסון. מאוד חיבבנו את הגברת ויטלסון ואת בעלה, היינו קונים שם. אנחנו גרנו אז, אשתי ואני, בבית הוריה, ברחוב שמואל הנגיד 18. הלכתי שם על המדרכה. ואז כאשר עברתי את רחוב ש"ץ, אמרתי לעצמי את המילים: "אֲנִי כּוֹתֵב/ שִׁירָה// נְטוּלָת/ דּוּ מַשְׁמָעוּת// הַנּוֹשֵׂא שֶׁלִּי/ הוּא// נֶפֶשׁ/ מַכָּה שָׁרָשִׁים.// הַנּוֹשֵׂא:/ נֶאֱמָנוּת// הַסִּגְנוֹן/ מֻתְאָם לַמַּחְשָׁבָה// עַל קְשָׁרִים קְדוֹשִׁים// עַל אַהֲבָה/ וְעַל נֶאֱמָנוּת".
אהרן שבתאי | צילום: ורדי כהנא
(???? ????)
זה היה בערך בשעה 11 בבוקר. הלכתי ורשמתי את המילים ביזכרוני, ואחר כך המשכתי יום יום עד שסיימתי את הפואמה. היא אכן נכתבה במידה רבה בקצב ההליכה. בבקרים הייתי צועד דרך עמק המצלבה, יורד מרחוב שמואל הנגיד לעמק, הולך ברגל לאוניברסיטה, ואז יושב בקפיטריה של בניין המנהלה, שותה קפה וגם שם עוד כותב: "אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ// אַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה/ אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ// לִפְנֵי שֵׁשׁ וַחֲצִי שָׁנִים/ נָשָׂאתִי אוֹתָךְ לְאִשָּׁה// אֲנַחְנוּ גֶּבֶר וְאִשָּׁה/ בִּלְתִּי מִתְגָּרְשִׁים".
זו רוח ההתחלה של הרצף הזה. אחר כך הוא מתרחב ומקיף את מכלול הבית — החפצים והעבודות: לאהוב הכל, את הכיסא, את השולחן. כל הרצף הזה הוא מאמץ למצוא היגיון וביסוס רחב לחיים ביחד.
הספר הבא, שכמעין קונטרפונקט מרחיב את 'הפואמה הביתית', הוא 'חרא, מוות'. וכאן ניכרת ההשפעה בעיקר של פרויד: שיש בלתי-מודע. שמאחורי האהבה יש גם תוקפנות, ושבתחום הניקיון מקנן ואף מתבקש, אי-ניקיון. וגם אלה איכויות אתיות שאותן שיש להכיל.
הספר הבא נקרא 'החמור'. זה שלב חדש שנוסף כחיזוק ותחזוק לאורח החיים שלי. הושפעתי אז מזן בודהיזם, מטאואיזם, ממשוררים סינים ויפנים, וגם ממשוררים צרפתים כפול רוורדי, פול אלואר, ז'אן פולן, ופרנסיס פונז': "כָּל הָעוֹלָם/ הוּא/ מֵעֵין מַשֶּׁהוּ// אָבַד יָד// וּמָצָא אֶת/ הַמֵּעֵין יָד".
כלומר, למד לאבד. אבד ותמצא משהו אחר. זו רוח הרצף הזה. אל תחזיק כל כך, תעזוב, ככה אתה חי — בלי לנמק כל כך חזק, נימוקים לכאורה רציונליים. שעליי להתנהל באקראי כמעין חמור. ואכן כמורה אני גם משלב שם באופן נאיבי את דמות בן-גוריון, וזאת כי בן-גוריון לפתע נטש את השררה, לבש מכנסי חאקי קצרים, נעמד על הראש, והלך לגור בצריף שבנגב, הוא נהיה מין דוגמה ל"חמור".
אחרי 'החמור' כתבתי את 'ספר הכלום'. הנושא הוא האבסורד, שיש לקבל אותו בחיי הנישואים והביתיות; שאין צורך להתייחס אליהם יותר מדי כאל "קשרים קדושים", אלא כאל מסכה שעונדים על רקע נזילות התודעה ותחושת המציאות שמתאר ארתור רמבו. בפואמה שילבתי עיבוד חפשי, פרוע, של קומדיה יוונית מאת מננדרוס, 'האשה מסאמוס'. הרצף הזה משקף את קשרי האהבה והנישואים כפארודיה קומית, זרוקה, שיש להיענות לה.
המציאות הזאת אף לרגע אינה פטורה מסימן שאלה. ולתובנה הזאת הקדשתי את הספר 'חוט'. זה ספר על כך שהכל נתון במודוס של שאלה. נניח, אני עכשיו הולך, אז מובלעת השאלה: מה זה הולך, מדוע ולאן, והאם כדאי? בכל פעם מתבקשת איזו תשובה, והתשובה אינה תמיד מן המוכן. לעיתים היא פשוטה וניתנת, ולעיתים לא, ולמחסור הזה יש הכרח להסתגל. אביא דוגמה אחת שחקוקה בזיכרון: אשתי הייתה בהיריון, ואנחנו חשבנו שאולי מיותר שייוולד עוד ילד נוסף. ואז הלכנו לרופא שלנו, בואנו דה מסקיטה (הוא היה יהודי הולנדי). שאלנו אם לא כדאי שנעשה הפלה. והוא ענה לנו: בשום פנים לא, יש לכם כמה ילדים, אז שיהיה עוד אחד, אחרת תצטערו, אני מכיר זוגות שמצטערים. ואני מיד אמרתי, כן, אני מסכים. וגם אשתי אמרה כן, ובהקלה. חזרנו הביתה. ואז נולד עוד ילד מאוד אהוב. זו דוגמה מאוד קיצונית למודוס הזה — שהחיים, בכל פרט ובכל צעד, הם שאלה שמחפשת תשובה. כאמור, זו עובדה שאנחנו לא תמיד יודעים את התשובות, או מחפשים ומודעים להן. ולכן, באופן פיוטי, מכיוון שהשירה היא גם אותו חופש "קוונטי" שטבוע ביומיום ובתהפוכות החיים, אפשר לחרוג מתחומי השגרה, לשוטט ולמצוא אותן כאפשרויות שחבויות וממתינות במרחבי הנפש והלשון. ואכן ב'חוט', כמו בחיים, הרבה מאוד מהשאלות שמוצגות מקבלות תשובה שהיא לכאורה בכלל לא לעניין, והדבר אינו מתקבל כמחדל, אלא כהרחבת התודעה וגמישות אקרובטית ביחס לנעלמים, במסכת החיים הביתית:
"מָה פֵּרוּשׁ/ חָפְשִׁי?// שֶׁיֵּשׁ לְךָ// הַאֵין לְךָ". ובקטע אחר: "מָה פֵּרוּשׁ/ יֵשׁ לְךָ?// הֲיֵשׁ/ הוּא הַלְהָבִין// בְּאֵר/ אַתְּ הַלְהָבִין.// בֵּאַרְתִּי אוֹתוֹ// בְּכָךְ/ שֶׁשָּׂרַפְתִּי אוֹתוֹ".
גם אם אין תשובות לעניין, והמענה נראה כשטות, מומלץ לקבל זאת כמופת לדרך חיים שמצניעה אפשרויות של אלתור ושוטטות. הדבר אינו בלתי קשור למצבים בחיי נישואים ולשאלה האינהרנטית האם להמשיך בחיים אלה או לא להמשיך בהם, ולהיפרד. את השאלה הנוקבת הזאת אני עוקף בחירות הפיוטית להמציא לספקות (כמעין "סובלימציה") ביטוי בחוט מטאפורי שמאפשר לחיים יחד להתמהמה, ולמצוא מיום ליום פתרון ארעי בתמורות ובהסתעפות היצירתית של השאלה.
כפתרון זה היה שלב ארעי, כי לאורך זמן אי-אפשר היה לחמוק ממתן תשובה עניינית ובמישרין. ומתוך קושי זה נכתב הספר 'ההרצאה הראשונה'. נושא הפואמה הוא המודוס האתי של הציווי. נניח אתה רואה לחם, אז הלחם אומר לך: אכול! אתה רואה כיסא, והכיסא אומר לך: "שב! באותו זמן תירגמתי את שירי תאוגניס, משורר יווני דידקטי שמחנך את אהובו הצעיר קירנוס. לדוגמה:
"קִירְנוֹס, אַל תִּוָּעֵץ עִם גֶּבֶר שָׁפָל אוֹ תִּבְטַח בּוֹ,
עֵת תְּבַקֵּשׁ לְסַדֵּר אֵיזֶה עִנְיָן רְצִינִי,
אֶלָּא, קִירְנוֹס, הַסְכֵּם לְהַשְׁקִיעַ עָמָל וּבְרַגְלֶיךָ
דֶּרֶךְ גְּדוֹלָה לַעֲשׂוֹת עַד שֶׁתִּמְצָא אִישׁ הָגוּן".
ב'הרצאה הראשונה' שילבתי את קירנוס כנמען: "אֵינִי בָּטוּחַ/ (בָּאֹכֶל)// אֶלָּא בַּקּוֹל// הָאוֹמֵר: 'קִירְנוֹס, אֱכוֹל!'". החיים מתבקשים כעת להתנהל לא באופן השאלה, אלא באופן הציווי: "מִמַּחַט/ לֹא תִּשְׁמַע// 'הוּא תּוֹפֵר'/ אֶלָּא/ 'קִירְנוֹס, תְּפוֹר!'". ברצף זה גם ניכרת השפעת ההוגים היוונים. כהרקליטוס: "עַד 40/ אֶלְמַד// אֶת הַיֹּבֶשׁ// וּמִכָּאן וָאֵילָךְ —/ אֶתְרַטֵּב". והוגים תלמידי סוקראטס: "שֶׁהֲרֵי פִּיתָגוֹרַס// יִדְרֹשׁ// בְּכָל תֹּקֶף// שֶׁתִּמָּנַע// מֵאֲכִילַת שְׁעוּעִית.// וּמוֹרֶה אַחֵר// יַטִּיל עָלֶיךָ// לְהִתְהַלֵּךְ בַּשּׁוּק// כְּשֶׁרַגְלֶיךָ מְרוּחוֹת// בְּדַיְסַת עֲדָשִׁים".
קירנוס אינו אלא זה השומע את הלקח שיושב בנפשי. בחיי אז הוטל על שכמי חלק נכבד מנטל עבודות הבית והטיפול בילדים. ה'הרצאה הראשונה' אומרת ששימור הזוגיות והטיפול בילדים הם ציווי שחובה לציית לו. עקב המאמץ הנפשי והקושי, נראה שכדי לחזק את הציווי, התחלתי בתקופה ההיא לקרוא יום-יום במשנה ובתלמוד. כך שבסופה הפואמה משלבת פרקי פרפראזות של דיונים תלמודיים. חל בה מעבר סגנוני וסמכותי — מרצף של ציוויים לרצף של מצוות ברוח ההלכה.
ואולם גם רצף הציוויים והמצוות ב'הרצאה הראשונה' נכתב במידה רבה בהומור וכפארודיה. ובקושי ובספקות של אותן שנים נדרש אופן של טיעון עם סמכות שאוכל לאמץ בכנות ובשכנוע עצמי, ואת זאת המצאתי לעצמי בפואמה השביעית: 'בגין'. הזדקקתי אז לחיזוק אמיתי וממשי יותר, זה הנובע מן האנלוגיה שבין המשפחה לעם ולמדינה. שני הפרקים של הפואמה נכתבו אפוא כמדרשים שמתייחסים לשני עמודים בספרו של בגין, 'המרד': האחד על פעולה של המחתרת — פריצה למחסן נשק של הצבא הבריטי. והשני על הולדת חסיה, בתו של בגין. הספר 'בגין' נכתב במסורת של ביאליק כשיר לאומי. בין היתר נכללת בו הרצאה ארוכה ומפורטת על ההנקה, והוא מסתיים בתפילה:
"אֵל אֱלֹהִים/ בְּבַקָּשָׁה תֵּן לִי// לִלְבֹּשׁ// אֶת/ כֻּתְנָתוֹ שֶׁל בֶּגִין// שֶׁאֶזְכֶּה// לְהַעֲלוֹת/ עַל כַּפּוֹת רַגְלַי/ תַּ'גַּרְבַּיִם שֶׁל בֶּגִין.// כְּדֵי שֶׁלֹּא/ יִגְבַּהּ לִבִּי/ כְּדֵי// שֶׁלֹּא/ יְאַטְּמוּ רִגְשׁוֹתַי/ כְּדֵי שֶׁלֹּא אֶתְבַּהֵם// עַל מְנַת שֶׁאֶהְיֶה/ אָב כַּהֲלָכָה// בַּעַל כַּהֲלָכָה// שֶׁאֶחְדַּל/ לְחָרֵף וּלְגַדֵּף!// וְשֶׁאֹהַב יְהוּדִים —/ כִּי הַקָּשֶׁה// הוּא לֶאֱהֹב/ אֶת מִי שֶׁקָּרוֹב לְךָ// וְנִתַּן/ וּמְצֻפֶּה שֶׁתֹּאהֲבוֹ// קַל (מִבְּחִינָה זוֹ)/ 'לֶאֱהֹב'/ אֶת// יַלְדָּם שֶׁל הַשְּׁכֵנִים// אוֹ/ אֶת חֲמוֹרוֹ שֶׁל יִשְׁמָעֵאל —/ אֲהָבוֹת (לְהַכְעִיס)/ שֶׁהֵן בִּלְתִּי מִתְמַמְּשׁוֹת// שֶׁאֵין עִמָּן// לֹא הֵרָיוֹן/ וְלֹא לְיָדָהּ".
הספר יצא ב-1986. במאמר ביקורת ב'הארץ' משה בן שאול המנוח כתב שהפכתי לפאשיסט. כעבור כמה חדשים יצאתי מהבית, העמסתי על מכונית הטרנספורטר את חפציי וספריי, ועקרתי לתל-אביב.
