חותם מים // הדס גלעד } שתים } 160 עמ'
'חותם מים', ספר השירים השלישי של המשוררת והעורכת הדס גלעד, נפתח בשיר פחד. "ילדים", היא כותבת "אני מפחדת שתעזבו את הילדות". ברור שהיא רוצה שילדיה יתבגרו וימצאו חיים מעבר לחסותה האימהית, ומתוך כך מתחוור ממה באמת היא פוחדת – לאו דווקא ממה שהזמן יעשה לילדיה אלא ממה שהזמן יעשה לה: "אני לא יודעת מה אעשה בלי לדובב/ את מברשת השיניים והשמש,/ ומה אעשה בלא הטל/ שבו אתם משקים את העולם/ שחר אחר שחר". היא פוחדת מהזמן שבו אימהותה תהפוך למרכזית פחות בחייה, ותיאלץ אותה למצוא דרך אחרת למלא אותם במשמעות. והיא פוחדת כמובן מעוד דבר – מהתבגרותה שלה, התבגרות המכונה גם הזדקנות. כשקראתי את השיר הזה, ושירים נוספים שעוסקים באותו פחד, שאלתי את עצמי אם אעז להשתמש במילה המפחידה הזאת, הזדקנות, כשאכתוב על הספר, עד שהגעתי לשיר לקראת סופו שבו המשוררת עצמה משתמשת במילה כאשר היא נוזפת באמה: "אני רוצה לחיות בשלום אהיה אשר אהיה, לעת עתה להזדקן זה גם ההפך מלמות, את מבינה?"
רק אז הצלחתי להסביר לעצמי את הנוסחה האלכימית שפועלת בשיריה החדשים של גלעד, ומעניקה להם יופי מיוחד כל כך: היא מתרגמת שוב ושוב פחד מהזדקנות למשהו אחר, דומה ובכל זאת קצת פחות מבהיל. למשל – פחד מהתבגרותם של ילדיה, כלומר מאובדן ילדותם המשמשת גם לה מעיין נעורים. או פחד שיעזבו את הבית ויתרחקו ממנה. ולפעמים היא מתרגמת את הפחד להיפוכו – לאימוץ ההזדקנות כשער להתבגרות נוספת, חדשה. לכאורה היא מצהירה על רצון להשלים עם הזִקנה, אבל הקונפליקט הגלוי והכעוס עם האם – עם עצמה, בעצם – מעיד על מתח וחוסר אונים, כלומר על פחד.
באחד השירים החזקים והמרשימים בספר, 'דברים שאמי לא אמרה לי', גלעד מפנטזת לעצמה אם אחרת, כזאת שהייתה מובילה אותה בדרך החיים בלי לתבוע ממנה ללמוד הכל בכוחות עצמה. האם המפונטזת מלמדת את בתה שלושה דברים: לשמור על רגישות הילדה או הנערה שלה; להיות לאם; ולהזדקן. בעקיפין היא מגלמת את השלב הבא בדרך החיים של המשוררת, שלב שבו תהפוך – ואולי היא כבר הופכת – לאם גדולה: מדריכה, עורכת, מורה.
יש הרבה שירים יפים בספר, משלושה סוגים: ראשית, שירים מהסוג שדיברתי עליו עד עכשיו, שבהם המשוררת מתמודדת עם הזמן החולף, המבגר והמחכים; שנית, שירים יפים להפליא שבהם המשוררת מנסה ללכת בדרך ההפוכה והמשלימה, דרך הזיכרון, וכותבת על פרידתה שלה מהילדות, התבגרותה, בעיקר התבגרותה המינית; ושלישית, שירים שבהם המשוררת מצליחה להיחלץ לרגע ממלכודת הזמן החולף ולהיעלם בהווה, כלומר בנצח, בדרך כלל באמצעות מין אבל לא רק. מעניינים במיוחד השירים שבהם המין, על אנרגיית הנעורים שלו, מתגלה בסמיכות למשהו אחר, מרוחק ומנותק לכאורה, כמו צפייה במשחק כדורגל או אֵבל על סב אהוב. משהו בסמיכויות האלה חושף את המתח בין שלושת מצבי הצבירה שגלעד בוחנת בספר: הנערה הכמהה, האם המתמסרת, וחוכמת הזמן החולף של מי שצומחת בעקבותיהן.
ויש בספר מגמה שאני קצת פחות מסתדר איתה, בעיקר בשער השני, 'כוח אחר', שעוסק באימת 7 באוקטובר. הקושי מתגלה כשמבינים שאין בספר שום התמודדות עם החורבן המחריד שישראל המיטה על עזה. ההימנעות הזאת מתמיהה במיוחד על רקע נטייתה של המשוררת לחבר את 7 באוקטובר לשואה, וליצור רצף של קורבנות יהודית בלעדית. גלעד היא משוררת מחוננת, וברור שגם בשירים האלה יש יופי, אבל ההתעלמות מהאלימות הישראלית הופכת את שירי השער הזה למוכרים מדי, כמעט בנאליים, ולפעמים בעייתיים ממש, כמו בשיר 'אנא בכוח', שמתפייט על הצורך לחבר "התרפקות ומרפק", כלומר רוך עם כוח, ועולה מיד השאלה איזה כוח – זה שמחריב ערים שלמות על יושביהן וקוטל רבבות ילדים ונשים? דווקא משום שהספר בכללו רגיש וחכם ושאפתני – החור הפעור בשער הזה מכאיב במיוחד. •
אזדרכת
בַּקֶּצֶב שֶׁבּוֹ הַדְּבָרִים קוֹרִים עוֹד מְעַט אֶהְיֶה בַּת שִׁבְעִים.
בֵּינְתַיִם אֲנִי שׁוֹכֶבֶת אִתְּךָ כְּמוֹ נַעֲרָה מְיֻחֶמֶת. עֵץ
שֶׁנּוֹתֵן עוֹנָה אַחַר עוֹנָה צוֹמֵחַ אֶצְלֵנוּ בַּחַלּוֹן וּמִלְחָמוֹת
לֹא רוֹמְסוֹת אֶת הַלַּהַט.
בַּלַּיְלָה
אֲנִי גּוֹסֶסֶת בְּתַפּוּחַ בַּחֲלוֹמִי וְחוֹזֶרֶת לְגַן עֵדֶן.
כְּמוֹ קְרוּם חָלָב הַנִּפְרָד מֵהַנּוֹזֵל בִּתְנוּעָה הָפְכִּית לְכֹחַ הַכְּבִידָה
מִתְרוֹמֶמֶת.
וְאֵין זִקְנָה
וְאֵין אֹפֶק,
רַק עֹנֶג מִינִי חָזָק פּוֹרֵץ כְּאִזְדָּרֶכֶת
וּפְרָחִים קְטַנִּים סְגֻלִּים כְּכוֹכָבִים
בִּשְׂעָרִי.
