מי שנכנס לעולמו של קרלו גינצבורג מוצא עצמו ביער עבות ועשיר להדהים שכולו משמעויות ודקויות, ולא מעט פעמים יש בו גם גילויים של גאונות לשמה. בעשרות שנות כתיבתו עסק ההוגה הדגול הזה בהיסטוריה של רעיונות, מיקרו-היסטוריה, בספרות, בתולדות האמנות, בשמאנים מכשפות ובאינקוויזציה, אך גם העמיק בפרויד, פרימו לוי, מקיאוולי, ויטגנשטיין, ואפילו הגיע לאחרונה לעסוק בסוגיית הפייק ניוז ויחסו של המחקר ההיסטורי לתופעה הזאת, שללא ספק מאיימת עליו.
בכל עשרות שנות ידידותנו שאלתי את עצמי: מה מאפשר את העושר הזה, וכיצד ייתכן שאדם אחד יכתוב מסות בתחומים כה שונים והקורא יחוש שגינצבורג בקיא ומנוסה בכל העולמות הללו? תשובתי היא: יכולת הקריאה שלו. אין כוונתי רק לתעודות ולמסמכים היסטוריים שמצא בארכיונים שבהם בילה אלפי שעות, ב-87 שנות חייו. אלא גם ליכולת שלו לקרוא ציור של פיירו דלה פרנצ'סקה או פיקאסו וגם עמודים מופתיים אצל פרוסט, טולסטוי, דנטה או פלובר.
קרלו גינצבורג | צילום: קלוד טרואונג־נגוק
לי, כקורא, הייתה תמיד תחושה שהוא רואה דברים שלא הייתי יכול לראות בעצמי בלי המבט שלו. לדעתי הוא היה ער ליכולת הייחודית הזאת לראות לעומקה של התופעה התרבותית שביקש לחקור ולהפוך את הקורא לשותף לתגלית שלו. על אף העומק התרבותי של מסותיו, גינצבורג לא התנשא על קוראיו. תחושת השותפות של הקורא במהלך שמאפשר לו את הקריאה הייחודית שלו הייתה עקרונית מבחינתו, והוא לא ראה בספריו חיבורים המיועדים רק לקהל אקדמי, אלא דווקא לקהל מחוץ לאקדמיה, לקוראים סקרנים.
הייתה בו סקרנות מקסימה וקל היה לעניין אותו גם ביוצרים או בסוגיות שלא עסק בהם בספריו. הסקרנות הזאת, שהייתה בה עוצמה שיש לעיתים ברצון של ילד לפענח את העולם הסובב אותו, גרמה לכך שהקורא היה הולך אחריו בתחושה שהמאסטרו גינצבורג מוביל אותו בבטחה, ולא יותיר את הדברים סתומים גם לקורא ההדיוט. לא גן נעול היא הכתיבה הגינצבורגית.
העבודה שלו בארכיונים הצליחה להוליד דמויות הקרובות לאלה המאכלסות יצירות ספרות. המיקרו-היסטוריה, אהבתו הגדולה, נשענה על היכולת שלו לבנות ממסמכים של משפטי האינקוויזיצה דמות של טוחן ממחוז פריולי, שקשה לשכוח אותה אחרי שסיימת לקורא את 'הגבינה והתולעים'. כך גם נבנה העולם של המכשפות או של השמאנים בספרים שעסקו בדמויות האלה. כעת הגעתי לנקודה שאין מדגישים אותה במידה המספקת, בשעה שעוסקים בתפיסת ההיסטוריה של קרלו גינצבורג.
שאלתי אותו לא פעם עד כמה השפיעה עליו הגותו של אנטוניו גרמשי, מחבר 'מחברות הכלא', וכיצד הקריאה בכתביו הובילה אותו ליצור עולם היסטוריוגרפי, שיש בו לא מעט דמויות, שמחקר ההיסטוריה, בה' הידיעה, מיעט לעסוק בהם. תשובתו הייתה ברורה: ההשפעה של גרמשי על העיסוק באנשים כאלה הייתה מכרעת, וזה היה גם הצד הפוליטי של מחשבתו. קרלו גינצבורג היה היסטוריון גרמשיאני בדיוק כשם שפזוליני היה קולנוען וסופר גרמשיאני. העולמות והדמויות שיצרו בעשייתם היו קרובים למדי. המוקד בעיני שניהם היה כל אלה שהספרות, ההיסטוריה או הקולנוע שכחו, למרות שהם היו חלק חיוני מהמרקם החברתי האיטלקי במשך מאות שנים. אני מאמין שאין זה מקרה ששני היוצרים הגדולים הללו, ש'מחברות הכלא' עיצבו עוד בצעירותם את עולמם האתי-תרבותי, היו אינטלקטואלים שמחשבתם הייתה משוחררת כמעט מכל סד של דיסציפלינה אמנותית או אקדמית מקובלת.
• • •
ניסיתי להיזכר בשבוע האחרון מתי ראיתי אותו לראשונה. זה היה בשנת 1990, הייתי סטודנט ברומא והוא בא למכון מחקר לחשיבה סוציאליסטית כדי להציג שם את ספרו Storia Notturna (סיפור לילי). הוא היה שם בחברת אמו, נטליה גינצבורג. לא העליתי בדעתי לפנות אליהם ולו בשאלה.
הידידות שלנו החלה מאוחר יותר, אחרי יותר מעשר שנים. לימדנו שנינו באוניברסיטת סיינה, וכך יכולתי להכיר את האיש המדהים הזה מקרוב. איני מתבייש להודות שיותר מפעם אחת הלכתי לשמוע שיעורים שלו והרגשתי בהם, למרות שהייתי בן יותר מ-40, כתלמיד ששיחק לו מזלו והוא נוכח בהרצאותיו של מורה דגול.
הפעם האחרונה שבה פגשתי אותו הייתה בפברואר השנה, עם הופעת ספרו האחרון 'קשר הבושה', ואז נולד הרעיון לערוך איתו ראיון מקיף למוסף 'ספרות ותרבות' של 'ידיעות אחרונות'. הדבר היה חשוב לו, הוא השתוקק לדבר אל הקוראים הישראלים גם בעת הזאת, בעיקר כדי להדגיש את הרעיון שעומד בבסיס ספרו האחרון: אדם חש שייכות למקום גם אם המקום מעורר בו לעיתים תחושת בושה. לפעמים בהיסטוריה אתה מתבייש בהשתייכות לקהילה מסוימת, והדבר העסיק אותו גם בהקשר הישראלי של אחרי 7 באוקטובר. הבושה, הוא חזר ואמר לי, יכולה להיות חזקה גם מאהבה.
בני בן ה-20 ביקש לבוא איתי לפגישה האחרונה הזאת, ולהקשיב לשיחה שלנו. בשלב מסוים הוא פנה אל קרלו ואמר לו בהתנצלות — דבר שהפתיע אותי, והעלה חיוך על פניו של גינצבורג. בני אמר לו שהוא מתנצל בפניו על כך שלא קרא עדיין הרבה מסות שלו משום שבמשך שנות ילדותו וגם בגיל ההתבגרות הוא חזר ושמע בבית את השם הזה, ראה את הספרים, וכך נוצרה אצלו התחושה שמדובר במין קרוב משפחה, שהוא חלק טבעי מעולמו ואין צורך למהר.
ועניין אחרון, שמחמם את ליבי, גם בימים האלה, אחרי מותו של קרלו, שרצה הגורל ותירגמתי גם את האם וגם את בנה. תודה לשניהם על הזכות הזאת. •
