רציתי לחזק את ידי נפתלי בנט על הסרטון ההוא בכיכובה של תקווה עזיז – באמת, בנט, אחלה – אבל אז נכנס לפריים שחקן המשנה - בנט עצמו. ופה, אם להיות כן איתכם, קצת איבדתי רצון.
הסרטון המעט-מאולץ מלכתחילה - "אין תקווה, אין אותי", כלומר רתימת משמעות השם הפרטי למשמעות לאומית - סובל בעיקר מנוכחותו של האנטי-כוכב בנט, מי שמדקלם שורות פיוטיות ("אני יודע שעברת תקופה מורכבת, אבל אנחנו צריכים אותך") כמו כל תלמיד בחוג לרובוטיקה שהמורה אילצה אותו לגשת לאודישן של החוג לתיאטרון כנגד שיקול דעתו הטוב.
החוג לרובוטיקה. בנט ותקווה
בנט לא לבד; כריזמה היא משאב במחסור כשזה מגיע לאופוזיציה ולבכירי מועמדיה כיום. מול נתניהו – המחזיק מלאי בלתי מתכלה לכאורה של כריזמה מועשרת ברמה שמאפשרת לו למכור למצלמה את האסון הלאומי הכבד בתולדות ישראל, בחסותו, פלוס סדרה בלתי נתפסת של הפסדים לאומיים בהובלתו, כהישגים צ'רצ'יליאניים – לא נותר לבנט, איזנקוט ואפילו לפיד אלא להמציא את עצמם – או, עדיף, לאבד את עצמם – מחדש.
איזנקוט הבין את זה טוב יותר; בהינתן שכל מפגש שלו עם מצלמה מסתיים בחוסר עניין הדדי במקרה הטוב, הוא מריץ קמפיין רשת אפקטיבי של סכין-בין-השיניים שנכנס חזיתית בממשלה, תוך שימוש בחומרים שהיא עצמה ייצרה, מבלי שיידרש להופיע בעצמו כמעט אף פעם. זה עובד, בעיקר כי אין לכם אקדח מעשן כבד יותר מקמפיינים של הליכוד שהתיישנו רע.
בנט, לעומתו, מתרוצץ ונוטל לעצמו תפקידים ראשיים. זה פחות מומלץ, כיוון שטרם השלים את מכסת שיעורי המשחק-מול-מצלמה שלו, ונוכחותו זוהרת הרבה פחות משנדמה לו. לפעמים - כשהוא בא מוכן מספיק ומוותר על שליטה לטובת יוצרי תוכן מוכשרים (למשל הופעתו ב'פרובוקצה' עם יובל קצה) - זה עובד, אבל לעיתים קרובות מדי, בנט מגיע למסך עם חשד לשיירי אי-נוחות אינהרנטית ואיזו נחישות שעוברת יותר כתוקפנות.
זה שם את המפלגה כולה בבעיה, בהינתן שגם הפרטנר לפיד – שדווקא ביצע בעבר מהלך או שניים על מצלמות – רחוק מהימים בהם ידע לגרום לישראלים להצביע, לפחות בשלט. ואחרי שכולם הפיקו ועוד יפיקו שלל תשדירי AI מקריפים יגיע הרגע שבו יידרש אימפקט ממשי וחד-משמעי. ייתכן – סתם הרהור חולף – שהצעה אופרטיבית לפתרונות משכנעים ביום שאחרי, להלן מהות וממשות וסדר-יום, הם כל מה שאנחנו באמת צריכים.
