הפרסומת החדשה למותג המשקפיים של עומר אדם, שגוירה לעברית והוגשה ללא בושה כהברקה קומית עם מאיה ורטהיימר בתפקיד קים קרדשיאן (הו, האירוניה), אינה אלא הסימפטום התורן למחלה כרונית בפופ הישראלי: בולען של העתק-הדבק, סימולקרה במשבר שבה המקור מת והחיקוי חוגג.
כשאדם ואודיה משחקים ב"השראה", זה מתחיל בחיקוי עטיפה של אלבום ונגמר בתפאורה שהועתקה אחד לאחד מהופעת הסופרבול של באד באני – קומפלט עם קני-סוף וטנדר. גם כשנועה קירל מופיעה אנחנו מקבלים קוספליי של ביונסה וקולר שהוחרם מהזמרת הבולגרייה שזכתה באירוויזיון.
אחרי שנים של הזדהות בתור "וילה בג'ונגל", כל הסימנים מראים שאין וילה, רק ג'ונגל – ואולי בגלל זה כל הנ"ל משוכנעים שבשורת האינטרנט לא הגיעה לישראל, וכולנו מטפסים על עצים ואוכלים כל קליפת בננה שמישהו מחו"ל זרק לעברה. יש משהו מפעים בזלזול הזה: חלק ניכר מהאמנים והאמניות שלנו ממש מסרבים אקטיבית להבריק, לחדש, להוריד סטירה, לצרוח, להתלכלך – ועוד במקום שפיזית ומנטלית נמצא במלחמה תכף שלוש שנים.
אבל מה שהפך מטאורים כמו רוסליה ובאד באני לתופעות בינלאומיות הוא בדיוק הסירוב להתרחק מהסנטר שלהם: רוסליה התיכה פלמנקו אנדלוסי לסאונד אוונגרדי, ובאד באני מקדש באדיקות את התרבות הפורטוריקנית ואת הסלנג המחוספס שלה. הם לא ניסו להתיישר לפי מודל אמריקאי נוסחתי או לשכפל טרנדים; הם פשוט הכריחו את העולם לשבור שיניים בספרדית. בעידן הנוכחי, ההבנה של הפרדוקס החמקמק שלפיו אוניברסליות נשענת דווקא על לוקאליות חזקה וחסרת פשרות, כמו דילגה דווקא מעל המדינה שהעולם לא רוצה לגעת בה אפילו במקל.
צילום: עומרי סילבר
פורסם לראשונה: 00:00, 26.06.26
