העולם איננו קורא שירים // שמעון צימר } ספריית פועלים } 109 עמ'
במערכת הצעירה יחסית של הספרות העברית קיים דבר מה בלתי הוגן מראשיתה; מעולם לא היה בה די מקום לסופרי השורה השנייה והשלישית, ובמידה רבה זהו גם נושאו של הספר 'העולם איננו קורא שירים', וגם צרתו. שמעון צימר מתגלה בקובץ זה, המכיל שלוש נובלות, כמחבר בשיא אונו היצירתי וגמישותו הלשונית. הפרוזה שלו מלאה במשפטים חסכוניים ויעילים, אך פנויים מספיק כדי לעורר את כוח הסוגסטיה של הקורא, למשל זה: "נדמה לו שהכביש הפך להיות גשר המוביל אל תוך הים, כמו בכניסה לאמסטרדם, וכי הם לבדם נוסעים עליו. הנהגת פתחה את הרדיו. סקסופוניסט שאת שמו לא זכר נשף יצירת ג'ז ידועה, שגם בשמה לא נזכר. הוא נתקף געגוע לילד. הוא חשב: אני הולך למות. אני לא אראה אותו יותר. מי האוקיינוס גבהו והשחירו מצדי המונית...". כך מתקרבת אל סיומה הנובלה השנייה שבספר, ועיקר היופי כאן טבוע בהיעדרם של הפרטים הגואלים; שם הנגן, שמה של היצירה וכו'.
שמעון צימר
(אביגיל עוזי)
צימר קובע אקלים של דעיכה מסביב לגיבוריו ובליבם פנימה. חולי וחושך מכסים עוד ועוד מן המרחב הקיים, מן האפשרויות שעוד פתוחות בפני מישהו. כזהו גם גיבור נובלה זו, אותו עיתונאי ותיק בשם אפשטיין ש'שמחה פשוטה, עממית, לא אפיינה את האיש מעולם'. יותר מזה, אפשר לומר כי כל גיבוריו הינם אנשים מבוגרים למדי, אזרחים ברפובליקה המתפוררת של הספרות העברית. וקצת יותר בבוטות, אפשר לכנותם אשכנזים זקנים (בני המעמד הבינוני-הגבוה), שלא הצליחו לעשות דבר מה חשוב במיוחד עם חייהם, מלבד לנסות לרשת איזו נוחות מכורסמת, אכולת מזיקים ופגעים.
אווירה של נגטיביות שורה על הנובלות, גועל מהדמויות והמילייה שלהן נוכח בכל. וכאן עולה צרת הספר; ממילא אנו כותבים היום בעולם שבור, הדבר אינו זר לאיש. ברור לכולם כי הרפובליקה הספרותית בתפוקת יתר, אל מול גוף קוראים שאינו ערוך להערות משהו מזה אל דמו התוסס. ועולה שאלה על מה תלונתו הגדולה, של אחד שמעון צימר, שלא שמעו את קולו בקשב ראוי ומספיק. מדוע הוא מטיח את גיבוריו אנה ואנה, האין להם די צרות בחוליים ממילא?
ומה טענתו לספינת הספרות השוקעת, שהוא כביכול מרשיע את גיבוריו בשקיעתה, אך זוהי שקיעה שהחלה לפני 50 שנה, והיטיב לתאר אותה יעקב שבתאי בדמויות הגברים התל-אביביים שלו כבר בסוף שנות ה-70. מכאן יוצא שצימר מפעיל את האינסטינקטים הסאטיריים הרעילים שלו כנגד גופים של גסיסה. ועולה השאלה אם נדרשת עוד מכה כזו של התעללות, בשלב זה.
במובן זה יש משהו טרגי באיחור של צימר לזירה, עד שצבר את מלוא הארס האנרגטי שמטעין את קולו הספרותי, לא נמצא עוד את מי לחסל בזירה, וגם לא נותר הקהל. לכאורה, צימר שם עצמו במודע לגיבורו של המאוחר מדי. אך ה'מאוחר מדי' גם נוטל ממנו את התוקף, את ההכרחיות של קולו. כפי שעולה מן השיחה בין האם לבנה בנובלה האחרונה: "הדמעות שלי הן הכתיבה שלך. יום אחד אתה תזכה בפרס נובל לספרות". והוא עונה לה במחשבותיו, "הבטתי באישה המשוגעת שהייתה אמא שלי והקשיתי: 'איך אני יכול לזכות בפרס נובל כשלא תרגמו אפילו שיר אחד שלי לאנגלית?'"'
צריך לומר לדובר הסיפור הזה, שמכנה עצמו בשם הסופר ("שמי שמעון צימר. כמה מכם מכירים אותי"), שאיש כבר לא מצפה עוד לזכות בנובל. הרעיון הזה של הסופר העברי מת עם מותו של הסופר המרכזי האחרון. זה רעיון ישן, שאין הרבה מה להתענות בו. וכך גם שאר הדברים שמבכים את הישן שבספר הזה, כאשר גם 'לבכות את הישן' הוא ג'סטה ספרותית ותיקה מאוד, אולי ותיקה מדי
זהו אם כן עיקר נוסח הבעיה בספרו של צימר; הוא שואב את כל כוחו משנאה למוסדות שכבר פסו מזמן, ואורר את גורלה של קבוצה שספינתה כבר טבעה, ומהם נתלים עוד כמה בקושי מן המעקה. ואולי צריך להניח להם, שלא לומר לעזור קצת פה ושם, אם מתאפשר? מה נותר, אם כן, מספרו של צימר לאחר שסיים את כל השבעותיו ונקמותיו? נשארים המשפטים המצוינים, עברית נדירה באיכותה. מהירה, בהירה, חדה וגורלית.
אפשר לומר שבספר זה קובע עצמו צימר כאתלט נהדר של החולי וההתפוררות, אמן פרא-אולימפי של רקב וגיחוך עצמי מודע. וכך יתאר את תנאי הפרפורמנס שלו עצמו בנובלה האחרונה והמעניינת מבין השלוש שבספר: "בצד היה מוטל ארגז ירקות. זו הייתה הבמה הנחוצה לי. הפכתי אותו על גבו. כמה בצלים ותפוחי אדמה נשרו. התיישבתי על הארגז, ציוויתי על עצמי להיות עצוב, חשבתי: זו מלאכתו היחידה של המשורר, להיות עצוב. חשבתי: על הילדות האומללה שלי. על החיים האומללים של אימי, שהיטלר, השדכן הגרמני הנודע, שידך בינה לבין אבי במחנה פליטים לאחר המלחמה". •
פורסם לראשונה: 00:00, 03.07.26
