דווקא משום שהופעתו של לאו מסי במונדיאל היא סיפור יוצא דופן, קשה להתעלם מההתעקשות המקומית (הצפויה, יש לומר) להוסיף עליו נדבכים פרובינציאליים ונלעגים. בראשם ניצבת כמובן ההיסטריה סביב לחיצת היד ההיסטורית בין הפנומן הארגנטינאי לשדר דור הופמן, שתוארה לפרקים כאירוע שהיה צריך להתקיים על המדשאה של הבית הלבן ולא על זאת של האצטדיון בדאלאס.
לא על המפה, כן בפריים. הופמן ומסי
(ללא)
הופמן עצמו קפץ ראש לתפקיד הכלה בחופתה. "אין לי בעיה להגזים פה", אמר לאולפן של צ'רלטון לפני שהחל להתפייט על המפגש שנמשך בערך כמו זמן שלוקח לדונלד טראמפ לומר דבר והיפוכו. טוב שציין זאת: באמת התעורר החשד שמא הוא לא יהפוך את מגע הפיזי בין השניים – חפוז ככל שהיה – לכיבוש פסגה חלומית. "אני לא יכול לתאר את זה", המשיך הופמן, "הוא בא, עבר פה, הוא נבחר לשחקן המצטיין, בדיוק עמדתי, אמרתי אני אגיד לו 'תודה', מה אני יכול להגיד לו? אמרתי לו 'תודה' והוא בא ולחץ לי את היד".
ובכן, כמו שזה נשמע בהחלט ייתכן שהופמן היה צריך לדבוק בגרסתו הראשונית, לפיה הוא "לא יכול לתאר את זה". אלא שההתרגשות והאדרנלין שפכו על סלט המילים גם רוטב בצורת אבחנה ויזואלית-ביולוגית: "משהו בו לא נראה אנושי". השאלה מה בדיוק "לא נראה אנושי" (להבדיל ממה שהאיש מסוגל לחולל על המגרש בגיל 39) תצטרך לעמוד במוקד הספר, הסרט וסדרת הדוקו בעשרה פרקים שיופקו לכבוד יחסי ישראל-מסי, שידעו עליות ומורדות (זוכרים את "מי שמתעסק מתרסק" של השרה מירי רגב לאחר תבוסה של ארגנטינה ב-2018, בעקבות ביטול ביקור של הנבחרת בישראל?) וזכו לעדנה שלשום.
אולם בעוד שהופמן נקלע לסיטואציה ספונטנית יחסית, שרק עברה מינוף לכדי הגשמת פנטזיה קולקטיבית, כל היחס הישראלי להימצאות בסביבה הגלקטית של גיבורי המונדיאל נראה בריא כמו דיאטה מבוססת שווארמה. תיכף שבועיים לתוך הטורניר וניכר שתשוקת המגע עם כל גרגר של אבק הכוכבים עדיין בוערת במשלחת האינסופית של תאגיד השידור הציבורי לסיקור המונדיאל, באופן שמאיים להבעיר גם את החלקים הרציניים ומקצועיים. לפעמים נדמה שהכדורגל הוא רק תירוץ כדי שכל מיני אנשים, חלקם בעלי קשר רופף בלשון המעטה לענף/לטלוויזיה/לשניהם גם יחד, יוכלו לחלץ סלפי.
מעבר לכך שזאת לא בדיוק דוגמה למיצוי אידיאלי של כספי ציבור, יש לתופעה הזאת גם ממד פוליטי-אקטואלי מכמיר לב: ניכר כי עצם השהות הרגעית במחיצת הסופרסטארים כמו מקבעת את הקיום הישראלי כעובדה שאף חרם ושום בידוד לא מסוגלים להביס. לאחר שלאמין ימאל הניף את הדגל הפלסטיני וכשאפילו ארה"ב מסמנת שנשבר לה, חיוני שהעולם יקבל את המסר: אנחנו לא על המפה, אבל לפחות בפריים.
