תגידו עליו מה שאתם רוצים, תצייצו עליו כמיטב רוע לבכם, תכתבו שהוא נרקיסיסט. תטענו: שימו אותו בצנטרום של סין, תביאו לשם את כל אזרחי הודו, ורונאלדו יעמוד שם ויראה רק את עצמו. הכל נכון.
רק אל תקחו ממנו דבר אחד. את האהבה של רונאלדו לכדורגל, לענף, לרעיון, לרעש המשיי של כדור שנוגע ברשת. זה נכון שרונאלדו מכור לקהל, לתהילה, שהוא זקוק לאהבה ותשומת לב, לפרסומות, למיליוני העוקבים. אבל אסור לשכוח את מה שרונאלדו תמיד זכר: הם הכל תוצאה נלווית מהדבר הזה שהוא התאהב בו כילד, התמכר לו והשקיע בו הכל. הכל.
רונאלדו הגיע למונדיאל
(TROY TAORMINA, IMAGN IMAGES via Reuters)
ההתמכרות של רונאלדו לכדורגל, אהבת הנעורים שהוא לעולם לא התבגר ממנה, הייתה הסוד שלו, והקללה. במקום לדבר על ילד פלא בן 41 שעדיין משחק ברמות הכי גבוהות של הכדורגל העולמי, הדיבור שוב סבב סביב האישיות שלו. יש לי חדשות למי שעושה את זה (כולל אותי): מייקל ג'ורדן ומוחמד עלי לא היו אנשים נחמדים מאוד. לפי כל העדויות היה להם אופי די מחורבן. אז מה?
קחו את השבוע האחרון. את הדיונים האינסופיים: האם רונאלדו הוא רעל לפורטוגל? האם עדיף לנבחרת בלעדיו? האם הרעב שלו לשערים גורם לנבחרת שלו לפספס הזדמנויות, אם רק היה מפנה שטחים לחלוץ או לקשר שבא מאחוריו? שאלות לגיטימיות, אבל מפספסות את הנושא.
רונאלדו עבד תמיד בשביל רונאלדו. הוא מעולם לא הסתיר את זה. בכל מקום שהוא הרגיש שהוא כבר לא הטוב ביותר, הוא הלך הלאה. הוא לא הלך לסעודיה רק בשביל הכסף. הוא הלך לשם כי הליגה הסעודית נתנה לו הזדמנות למשוך עוד כמה שנים בנרטיב שבו הוא עדיין הכי חשוב, הכי טוב, הכי מפורסם. זה בדיוק מה שרונאלדו מרגיש בפורטוגל. יכול להיות שלידו, אף אחד לא יכול לצמוח. זו אפשרות. אבל המחשבה לפיה אדם במעמדו, בגילו, עם חגורת ההישגים שלו, יתחיל להשתנות? עדיף להמר על פיל במאוץ נגד יוסיין בולט.
להוכיח ללא סוף
הייתי משלם כסף כדי לשבת בשבוע האחרון בתוך הקופסה בראש של רונאלדו. לא בקופסה של הכדורגל, אלא בקופסה של הרגש. לראות מה קורה שם. להיות בארה"ב, בגביע העולמי השישי שלו, עדיין בנבחרת שהיא אחת המועמדות העיקריות לתואר (לפחות לפני הטורניר) ואז לראות שוב את הפרעוש הארגנטינאי הננס גונב ממנו את כל אורות הבמה.
פורטוגל סיימה בתיקו עם הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. המבקרים התחילו לזרוק עליו זפת, החברים לנבחרת הוסיפו נוצות. עליו. האיש שלא נשאר לו שום דבר להוכיח, ועדיין מרגיש בכל רגע את הצורך להוכיח שוב.
כל העולם חגג את מסי. עוד מלפני ארבע שנים, כשמסי זכה בדבר היחיד שלרונאלדו אין. ואז את חמשת השערים, השלושער הראשון (נו, באמת, גיחך לעצמו רונאלדו), את היותו השחקן הכי גדול בהיסטוריה (הוא יותר גדול ממראדונה ומפלה? אולי, אמר לעצמו רונאלדו, אבל יש לו זמן עד שהוא יגיע אליי). אפילו האוהדים הכי גדולים של רונאלדו נאלצו להודות השבוע שזה היה הדור של מסי. רונאלדו ספג וספג.
והנה שער מול אוזבקיסטן. ועוד אחד. וגם ויתור על בעיטה חופשית שהראה את הקבוצתיות שלו. וכריסטיאנו רונאלדו הגדול, בפני עצמו, בלי השוואות, המכור לכדורגל, הפך לשחקן הראשון שכובש בכל אחד מששת המונדיאלים בהם השתתף. הוא צעק למצלמה לאורך כל המשחק וגם בסיום: I'm Back.
שימו את רונאלדו בצנטרום של הודו ותביאו לשם את כל אזרחי סין ורונאלדו יראה אק עצמו. זה מה שעשה ממנו מה שהוא. ועכשיו למסי יש אולי אליפות עולם ואת ההערצה של העולם שלו, והוא יכול להביא ניצחונות לבדו בעוד הפורטוגלי תלוי באחרים, אבל לרונאלדו יש משהו שלמסי יש. ובעולם שלו, העולם המופלא והמשוגע של כריסטיאנו רונאלדו, זה הדבר היחיד שנחשב.
