לפני 15 שנים (ב-14 ביולי 2011) התפרצה כאן לפתע מחאה המונית נגד יוקר המחיה, בייחוד נגד מחירי המזון והדיור, שני סעיפים כבדי משקל בהוצאות המשפחה. הובילו אותה מאות צעירים כעוסים, נלהבים וחדורי רוח מהפכה; הם הצליחו להעיר מאדישותו את הישראלי הממוצע ולמשוך להפגנות מחאה מאות אלפים תחת הסיסמה "העם דורש צדק חברתי".
המחאה הובילה לכינון ועדה ציבורית בראשות הכלכלן פרופ' מנואל טרכטנברג שהציעה, בין השאר, שינויים משמעותיים בסדר העדיפויות התקציבי של הממשלה. רק מקצת ההמלצות יושמו, עד שהמחאה דעכה מעצמה ונעלמה כליל עם בוא הסתיו.
מדוע? כנראה בעיקר משום שהתבססה על תחושות ולא על עובדות סטטיסטיות. לפי מחקר חשוב של ד"ר אסף אילת וד"ר שרית מנחם-כרמי שהוצג באחרונה בכנס אלי הורוביץ של המכון הישראלי לדמוקרטיה – יוקר המחיה היחסי בישראל לא היה ב-2011 חריג בהשוואה למדינות מערב מפותחות בסדרי גודל שלנו (קבוצת "מדינות סמן" הכוללות את אוסטריה, דנמרק, הולנד, פינלנד ושוודיה).
ישראל בהחלט לא בלטה אז לרעה במחירי סל המזון – ומחירי הדירות ושכר הדירה היו נמוכים משמעותית בהשוואה לאותן המדינות.
מאז עברנו את קבוצת מדינות הסמן בהתייקרות עודפת של 20%-25%. איך זה קרה? בפאזל ההסברים ליוקר המחיה הנוכחי חסרים מרכיבים מרכזיים ורב בו הנסתר והמשוער על הגלוי והבדוק. מה תרמו להתייקרות, לדוגמה, דרישות הכשרות, גידול האוכלוסייה, המיקום הגיאוגרפי של ישראל, מכסות יבוא, ייסוף השקל ומס ערך מוסף גבוה על דיור ומזון? לך דע.
כדי לצאת לקרב מוצלח להפחתת יוקר המחיה נדרשת לכן, כפי שכותבים מחברי המחקר המצוטט, "מסגרת עבודה סדורה" שתתבסס על "איסוף והצגה שיטתית ואחידה של הנתונים הרלוונטיים". רק כשייאספו הנתונים הנחוצים ותונח תשתית עובדתית-סטטיסטית איתנה ניתן יהיה למדוד ולהשוות את התועלת מהרפורמות המוצעות לכיס הצרכנים מול העלות שלהן לתקציב המדינה ולמשק כולו. בלי בחינה מעמיקה שכזו יתקבלו תחת הכותרת "המאבק ביוקר המחיה" החלטות ממשלתיות פופוליסטיות, תפלות, נשלפות מהמותן, לא מועילות ואפילו מזיקות, כפי שקרה באחרונה.
בהיעדר בסיס מחקרי רציני, מקובל בשיח הציבורי לתקוף את "הריכוזיות" כאחראית כמעט בלעדית לרמת המחירים הגבוהה. לא מדויק, בלשון המעטה. במגזר הבנייה למגורים – המוביל בהתייקרות מצטברת – פועלים עשרות קבלנים מגדולים לקטנים ואין בו עדות לריכוזיות.
גם ענף המזון לא ממש ריכוזי: נתח השוק של שלושת תאגידי המזון הגדולים, תנובה, שטראוס ואוסם, נע סביב 25%-26%, לעומת נתח ממוצע של 50% לשלושת תאגידי המזון השליטים במדינות האיחוד האירופי וארה"ב.
שר הכלכלה והתעשייה ניר ברקת מצידו סבור שהכשל נעוץ בהיעדר תחרות בין רשתות שיווק קמעונאי – אף שהרווחיות הצולעת של מרבית הרשתות לא מעידה על מעמד קרטלי או מונופולי – אלא על הקושי לשרוד.
האכזבה הציבורית מהטריקים והשטיקים של מקבלי ההחלטות העובדים עלינו עם דילים מושחתים על גבם וממשלה שמעודדת השתמטות – ולא על יוקר המחיה עשויה להצית מחדש את אש המחאה החברתית שהפעם תהיה מוצדקת.
הספר "עידן התהפוכות"
מותו של ענק
בלילה שבין ראשון לשני השבוע הלך לעולמו ד"ר אלן גרינספאן, הכלכלן ענק הרוח שנשא על גבו את ההצלחה הגדולה של חזון השוק החופשי האמריקאי וגם את השבר בחזונו. בן מאה היה במותו. באוגוסט 1987 מונה גרינספאן על ידי הנשיא רונלד רייגן ליו"ר הפדרל ריזרב, הבנק הפדרלי המרכזי של ארה"ב, שמבנהו אמנם שונה ממבנה בנק ישראל – זו מערכת של בנקים מדינתיים – אבל התפקידים דומים: שמירה על יציבות מחירים ופעילות לבלימת שפל כלכלי ואבטלה. כיו"ר הפדרל ריזרב במרוצת כעשרים שנה תחת חמישה נשיאים היה גרינספאן המדינאי הכלכלי מספר 1 בעולם.
בינואר 2006 פרש, כשהוא משקיף כבר מבחוץ על המשבר הפיננסי הגלובלי הגדול שמעשיו ומחדליו גרמו במידה לא קטנה להתפרצותו, עוצמתו והיקפו. הוא גם התפנה לכתיבת ספר זיכרונות והגיגים עבה, כולל פרק "אחרית דבר" בו הוא מנסה להתמודד – לא בהצלחה יתרה – עם המציאות החדשה סביבו.
הספר, "עידן התהפוכות", בן 500 פלוס עמודים, תורגם לעברית על ידי מיכל אילן ויצא לאור במספר מהדורות בהוצאת מטר. זכיתי לכתוב הקדמה ל"עידן התהפוכות" ולצורכי הכתיבה שוחחתי עם גרינספאן עצמו, שכהרגלו לא גילה סימפטיה לעיתונאי ישראלי. אף שנולד לזוג הורים יהודים ממזרח אירופה, רגלו של גרינספאן לא דרכה בישראל ובמהלך הקריירה שלו לא מצא עניין בנעשה כאן.
דווקא כנגיד הבנק המרכזי של ארה"ב גרינספאן שנא רגולציה ממשלתית וממלכתית; הוא ראה בה קללה, הגבלה לא הגיונית. "הרגולטורים של השווקים הפיננסיים", חזר וטען, "יודעים הרבה פחות ממנהלי סיכון במגזר הפרטי", ולכן עדיף להשאיר בידיהם את "הפיקוח העצמי" על השווקים. זו הייתה, כידוע, טעותו הפטאלית, לצד הריבית הנמוכה מאוד – 1% לשנה – שהחזיק ארבע שנים בעקבות פיגועי 11 בספטמבר 2001, למרות התגברות האינפלציה. בשנים הללו התנפחו בארה"ב שתי בועות, אחת של הנדל"ן והשנייה של האשראי החוץ-בנקאי לא מפוקח, והזינו זו את זו, עד שהתפוצצו ב-2007. השווקים נטולי הרגולציה יצרו יש מאין "כמויות ענק של נכסים שהעניקו לשכבה רחבה של מעמד הביניים תחושת עושר עושר מזויף", נאמר גם בדוח של הוועדה הממלכתית שהקים הקונגרס בוושינגטון לחקר המשבר.
את פרק הסיום לספרו כתב גרינספאן, שכבר היה רק פנסיונר עשיר, "בין ההריסות", כדבריו, כאשר הקפיטליזם הפיננסי שלוח הרסן נחשף כאל שאיכזב. העולם הכלכלי התנדנד על סף מפולת הדומה לשפל הנורא בשנות ה-30, ורק הנחישות, הגמישות והתבונה של מחליפו של גרינספאן, פרופ' בן שלום ברננקי, בלמו את הקריסה הגלובלית. אלא שגם אז, אל מול רעידת אדמה הרסנית בשווקים, אבטלה גואה, גירעונות מעמיקים ומבצעי חילוץ ממשלתיים יקרים של תאגידים "גדולים מכדי ליפול", סירב גרינספאן להיפרד מהקונספציה שלו.
הקנאות האידיאולוגית סינוורה אותו. לא היעדר רגולציה אשם במשבר, המשיך להטיף בעקשנות, אלא "גלים תקופתיים של אופוריה ושל פחד המבטאים פנים עמוקים ביותר של הטבע האנושי.
התגובות האנושיות (הללו) מטלטלות את השווקים בין אופוריה לפחד וחוזרות על עצמן דור אחר דור", סיכם את תפיסתו. תפיסה לפיה הבועות הפיננסיות והמשברים הכלכליים החוזרים ונשנים לא נגרמים לכן על ידי היעדר תשתית רגולטורית ומוסדית מתאימה אלא על ידי "הדחפים החייתיים" של הבריות באשר הן.
למרות שבמהלך שימוע מיוחד בקונגרס, וגם בווידויים שלא לפרסום, הודה בחצי פה בטעותו שהוא "המום ומזועזע מכישלונה של המערכת הפיננסית להגן על עצמה". גרינספאן לא חזר בו מעיקרי אמונתו ביתרונות השוק החופשי מפיקוח והסדרה: "אני ספקן", כתב, "לגבי הרעיון שהגברת הרגולציה על השווקים עשויה לשפר את פעולתם".
את ספרו סיים בתחזית שממנה לא הסתייג גם בשנות בריאותו הרופפות. "בועות כלכליות, תופעה שעיצבה וזעזעה את חיינו, לא יהוו בעתיד דאגה של ממש", קבע בפסקנות. אל מול המציאות העכשווית של בועות בורסאיות מתנפחות מומלץ לכולנו להתייחס לנבואות גרינספאן, יהיה זכרו ברוך, בספקנות ולא להסתמך עליהן. העיתונאי האמריקאי החוקר בוב וודוורד כתב על גרינספאן ספר ביוגרפי גדוש סיפורים צבעוניים שיצא לאור בחורף 2000 תחת הכותרת "מאסטרו" – אמן על המנצח בכישרון עילאי על התזמורת של שוקי ההון ה. בספר נקשרו לראשו של גרינספאן כתרים רבים; ההיסטוריה תשפוט אותו, סיכם המחבר, כיו"ר בנק מרכזי "מוצלח במיוחד". אבל ההיסטוריה שפטה אותו אחרת לגמרי.
