ביום שאחרי הפריימריז הדמוקרטים בניו-יורק בשבוע שעבר, אחזה פאניקה של ממש בממסד הוותיק. ניצחונותיהם של שלושה מועמדי שמאל - בדרגות שונות של "קיצוניות" - הבהירו לראשי המפלגה כי הם צריכים להתחיל לקחת ברצינות את מה שקורה בשטח בקרב בסיס המצביעים שלהם.
זה נכון שכל השלושה ניצחו במחוזות פרוגרסיביים מאוד ועם אחוז הצבעה נמוך. זה נכון שאי-אפשר להסיק מתוצאות בעיר כמו ניו-יורק לגבי ארה"ב כולה, אבל עכשיו הדמוקרטים לא יכולים יותר להתעלם מהתהליך המתגבר מתחת לקרקע כבר כמה שנים - המצביעים שלהם שוברים חזק שמאלה. אם ראשי המפלגה עוד יכלו לצפות את התזוזה בתחום הכלכלי והחברתי, מה שהם באמת לא חשבו שיהפוך כמעט למבחן ליטמוס, זו התמיכה בישראל.
הבחירות בניו-יורק לא הוכרעו בגלל הנושא הזה - כמו במקרה של זוהרן ממדאני, הן הוכרעו על אג'נדה כלכלית ואנרגיה של מצביעים צעירים - אבל הן כן הבהירו שהמצביעים הדמוקרטים מציבים עכשיו למועמדים דרישות סף ברורות בקשר לישראל: תמיכה בהפסקת הסיוע הצבאי האמריקאי, ודחייה גורפת של הלובי הישראלי בוושינגטון בראשות איפא"ק. בלי עמידה בשני התנאים האלה, הופך יותר ויותר קשה למועמדים דמוקרטים לנצח בפריימריז לקונגרס, והמגמה הזו תגיע גם למרוץ לנשיאות ב-2028.
ממדאני, מוביל הטרנד האנטי־ציוני
(Eduardo Munoz, REUTERS)
בפריימריז לבחירות של 2020 הנושא הישראלי בכלל לא היה על הפרק, אבל 7 באוקטובר, ושלוש השנים שעברו מאז, שינו הכל. אחרי הבחירות ב-2024 הדמוקרטים נדהמו לגלות איזה אפקט היה למלחמה בעזה על ההצבעה. קמלה האריס לא הסכימה להתנתק מעמדת התמיכה המלאה של ג'ו ביידן בישראל, ובדיעבד זה חיסל את הסיכויים שלה. אם היא תחליט לרוץ שוב, אפשר להיות בטוחים שהיא תישמע אחרת.
ישראל התחילה לאבד את המפלגה הדמוקרטית עוד הרבה לפני 7 באוקטובר, בהחלטה מודעת של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לשבור את הקונצנזוס הדו-מפלגתי ולהפוך את ישראל לעוד מדינה אדומה בארה"ב. אלא שעכשיו ישראל הופכת לנושא מפלג אפילו במפלגה הרפובליקנית, וזה כבר מעיד על בעיה גורפת בכלל הציבור האמריקאי.
התמונות שהגיעו בשלוש השנים האחרונות לארה"ב מעזה השפיעו עמוקות על מצביעים מכל קצוות הקשת, והתחושה כי נתניהו הוא שדחף את טראמפ למלחמה שרוב האמריקאים לא רצו, גרמה לסדקים חסרי תקדים בתנועת MAGA. הסדקים האלה יגלשו גם לפריימריז הרפובליקנים לנשיאות, שלפחות כרגע מסתמנים כמאבק בין סגן הנשיא, ג'יי-די ואנס, לבין מזכיר המדינה, מרקו רוביו.
ואנס ניסה במשך תקופה ארוכה להלך בין הטיפות, אבל בניגוד לטראמפ, בבסיסו הוא בדלן אמיתי. ובוודאי שאין לו שום סנטימנטים לישראל. לכן הוא יכול להרשות לעצמו להגיד דברים חסרי תקדים על מה שהוא רואה ככפיות טובה של ישראל ואזהרות לגבי מה שצפוי אם טראמפ יפנה לה את הגב. הפעם האחרונה שבה אדם בתפקיד כל כך בכיר דיבר ככה על ישראל הייתה ב-1990, כשג׳יימס בייקר, מזכיר המדינה של ג'ורג' בוש האב - רפובליקני אף הוא - שלח את ממשלת ישראל להתקשר למרכזיית הבית הלבן "כשתהיו רציניים". יחסית לאנטי הבוטה של ואנס, שפה ושם מריח מאנטישמיות, דבריו של בייקר הם לא יותר מעקיצה קלה.
רוביו, מאידך, מניח כי רוב המצביעים הרפובליקנים עדיין תומכים בישראל, והוא כנראה צודק. הוא מדלג היטב בין הממסד הישן לעולמו של טראמפ, וכרגע נחשב פייבוריט בפריימריז לנשיאות. אבל כשיגיעו העימותים הטלוויזיוניים ושאלת ישראל תישאל - אין ספק שהיא תישאל - אפילו רוביו יצטרך לעשות תעלולי אקרובטיקה כדי לא להרחיק מצביעים. זו סיטואציה שעבור ישראל עד לפני שנתיים הייתה בלתי אפשרית.
