"הם כנראה ינצחו אותנו, והם כנראה גם יזכו בטורניר כולו", אמר ארלינג הולאנד ברספקט לצרפתים.
זה יכול להישמע לוזרי לאוהדי כדורגל אבל החלוץ מגלה הבנה פשוטה של יחסי הכוחות. נורווגיה היא נבחרת טובה מאוד, אבל צרפת גרסת 2026 בלתי נגמרת, עמוקה, מגוונת, מלאת כישרון. עיתונאים צרפתים מוכנים להישבע שזה הסגל הכי טוב שהיה להם אי פעם, כולל הנבחרות של מישל פלטיני, זינדין זידאן ודשאן עצמו, או אנטואן גריזמן, אוליבייה ז'ירו וקיליאן אמבאפה הילד של רוסיה 2018.
מבחינת הנורווגים זה היה הפסד שאפשר לחיות איתו. גם בלי הולאנד ומרטין אודגור, הם כבשו שער, החמיצו פנדל ויצרו מספיק הזדמנויות כדי לצאת מהאצטדיון בהרגשה טובה לקראת המפגש בשלב הבא עם חוף השנהב.
בוסטון עצמה סיפקה תפאורה אחרת לגמרי מזו שהתרגלנו אליה. צבא הטרטן הסקוטי כבר עזב והשאיר אחריו עיר קצת עייפה, שקטה והרבה פחות שיכורה. הצרפתים והנורווגים הביאו איתם כדורגל אירופי קלאסי. פחות קרנבל, יותר המתנה מנומסת לכדור הראשון. אפילו הכרוזה באצטדיון, שניסתה לעורר את היציעים בצרפתית ובנורווגית, גילתה שהאירופאים מעדיפים לחכות שהמשחק יתחיל באמת לפני שהם משחררים את הרגש. אחרי שבועות של דרום-אמריקה, שבהם המסיבה מתחילה שעתיים לפני השריקה ומסתיימת שלוש שעות אחריה, בוסטון גילתה שיש גם דרך אחרת לאהוב כדורגל.
מעל מסך הענק התנוססו ששת דגלי האליפות של קבוצת הפוטבול המוקמית, ניו-אינגלנד פטריוטס. בכל זאת, הכדורגל העולמי קיבל את המפתחות לערב אחד, אבל הנדל"ן עדיין שייך לטום בריידי. על הדשא, צרפת שיחקה כדורגל ששייך לעתיד.
כוח המחץ
סטולה סולבאקן הודה בסיום שהשחקנים שלו לא העניקו מספיק עזרה למגן פרדריק ביורקאן מול עוסמאן דמבלה אבל סירב להשתמש בכך כתירוץ. מבחינתו, נורווגיה פשוט נתקלה במה שהוא הגדיר "הרביעייה הקדמית הטובה ביותר בטורניר", ואז הוסיף: "בפער גדול מאוד".
אמבאפה הגיע כמובן חד כהרגלו וסביר שציפה לקרב ישיר מול הולאנד ואולי אפילו התאכזב מעט כשחלוץ מנצ'סטר סיטי נשאר בחוץ. כוכב ריאל מדריד לא כבש הפעם, למרות שאחרי 21 שניות כבר הפציץ את המשקוף, אבל היה האיש שסביבו נע המשחק. הוא ירד לאחור, קיבל כדורים במרכז השדה, לפעמים בשטח המגרש של צרפת, משך אליו שניים-שלושה שומרים ויצר כאוס מחושב שהשאיר את דמבלה מול הגנה דלילה. כשאמבאפה מפלח את האמצע כל כך יפה ודמבלה מוריד את הגרזן כל כך מהר, ההגנה ממול לא יכולה לנשום, בטח אם היא מורכבת מההרכב השני של נורווגיה. הצרפתים לא נותנים לך שום פאוזה לחשוב ואין רגע שבו אפשר להוריד דופק, למעט הפסקות השתייה. בסיום ידע דמבלה לפרגן לשף הפרטי שלו: "כשיש לך שחקן כמו קיליאן, החיים נעשים הרבה יותר קלים. הוא מושך אליו מגינים ויוצר מרחבים עבור כולם".
נהנה מהשטחים שאמבאפה מפנה לו. דמבלה
(עוז מועלם)
צרפת משחקת ב-3:3:4 קלאסי כהצהרה אבל בפועל, בהתקפה, היא הופכת ל-2:3:5 לוחץ מאוד. המגינים עולים גבוה, אורליאן צ'ואמני נשאר מאחור כעוגן, ואמבאפה, דמבלה ודזירה דואה (או המחליף בראדלי ברקולה) מחליפים מקומות בלי הפסקה, כך שהנורווגים לא ידעו אחרי מי לעקוב, ואז מגיע גם מייקל אוליסה, תחושה של לא כוחות, לא רק מול נורווגיה בהרכב המשני אלא נגד רוב הנבחרות כאן. ב-32 הגדולות מחכה שוודיה שכבר משקשקת.
גי סטפן, שניהל את המשחק בהיעדרו של דידייה דשאן בעקבות מות אמו, לא ניסה להסתיר את ההתלהבות או לקרר סופרלטיבים. "האיכות של התנועה ושל המסירות שלנו, במיוחד במחצית הראשונה, הייתה יוצאת מן הכלל", הצהיר. "רצינו לעשות משהו מיוחד עבור דידייה. השחקנים ידעו כמה חשוב לו לסיים ראשונים בבית, והם סיפקו הופעה ברמה גבוהה מאוד".
אם נדרשים עוד רמזים, זו הפעם הראשונה שבה צרפת מנצחת בכל שלושת משחקי שלב הבתים מאז 1998, אותו קיץ שבסיומו דשאן וזידאן הניפו את הגביע בפריז. צ'ואמני הקדיש את הניצחון למאמנו: "אנחנו משתתפים בצערו של המאמן ומשפחתו. יש לנו משימה, ואנחנו רוצים לגרום לו להיות גאה בנו".
סטפן הסביר בסיום שבשיטה שבה צרפת משחקת, לא קיימים שטחי מחיה בעלי גבולות בין הכוכבים: "אין אצלנו אחד שנשאר בימין ואחד שנשאר במרכז. אוליסה יכול להיות לפעמים באגף, אבל ברגע הבא יופיע במרכז. אותו דבר עם עוסמאן. גם קיליאן לא תקוע כל הזמן באמצע. הרעיון הוא לסיים את ההתקפות בתוך הרחבה, לא להיצמד לעמדות קבועות. אני מרגיש שהם מדברים את אותה שפת כדורגל".
לא כל הנוצץ זהב
הגביע העולמי ידע לא מעט סיפורי נפילות של נבחרות שנראו גדולות על השאר אבל לא סיימו עם הגביע. הונגריה של 1954 עם פושקאש, הולנד 1974 של קרויף, ברזיל 1982 של סוקרטס וזיקו, דנמרק 1986 של לאודרופ, גם ספרד של טורנירים רבים עד שהגיע אינייסטה ב-2010. אבל מול עושר התקפי כמו בסגל של צרפת, יידרש תסריט חריג כדי לנצח את הנבחרת של דשאן, אולי ערב שבו כל הכוכבים יסתדרו ליריבה. ואולי רק לאו מסי יכול.
