1. החיסרון של שלב הבתים במתכונתו הנוכחית, ממנו עולות 32 מתוך 48 הנבחרות, הוא ברור. הוא מכניס מבעד לסלקטור, שפעם נחשב חסר רחמים, שתיים מכל שלוש נבחרות שסיימו במקום השלישי, ובכך מוריד מערכם של שני השלבים גם יחד - גם מפחית מהאקסקלוסיביות של השלב השני, וגם מהתחרותיות של השלב הראשון. נבחרת כמו סנגל, שהפסידה בשני משחקיה הראשונים, לא רק שלא התחילה לארוז, היא אפילו ממשיכה הלאה בזכות ניצחון בודד על עיראק, תת-נבחרת שמלכתחילה השתחלה לאירוע רק בזכות הגדלתו הדרמטית. ניצחון ושני הפסדים שווה כרטיס לשלב הבא? לאן הגענו?
ואולי החיסרון הזה הוא בכלל יתרון. בזכות הגדלת הטורניר ויצירת שלב הביניים של ה-1/16, רק שבע נבחרות הודחו רשמית או מעשית מהטורניר אחרי שני משחקים. השאר נותרו במאבק שבמסגרתו לכל שער הייתה משמעות. סקוטלנד נלחמה בכוחותיה המוגבלים על שער שיהפוך 3:0 מול ברזיל ל-3:1 כי יכולה הייתה להיות לו משמעות זהה לזו שהייתה לשער הניצחון שלה על האיטי. אז נכון, כשחושבים על נוקאאוט בגביע העולם לא מדמיינים משחק כמו אוסטרליה נגד מצרים או על שלוש עולות מבית שכולל את שווייץ, קנדה ובוסניה, אבל השיטה הלא סימטרית ייצרה תחרות דו-ממדית: בתוך הבית ובין הבתים עצמם במאבק על אחד משמונת הכרטיסים שהוענקו לנבחרות שסיימו במקום השלישי. בכך התווספה שכבה נוספת של מתח שלא הייתה קיימת בטורנירים הקודמים, ואנחנו זכינו ל-16 משחקים "על חשבון הבית" לפני שלב שמינית הגמר. ארגנטינה תפגוש את קייפ ורדה בסיבוב הבא? זה לא במקום יריבה טובה יותר שתחכה לה בהמשך הדרך, אלא בנוסף. אם לא יהיו הפתעות, נקבל ב-16 האחרונות את כל החברות המוכרות מהטורנירים הקודמים. ואם יהיו הפתעות, אז מה רע?
2. היו הפתעות בשלב הבתים, אך הן היו משוללות הקשר ולא התפתחו לערעור הסדר הקיים (התיקו של ספרד עם קייפ ורדה, התיקו של אנגליה מול גאנה) או בפרופיל נמוך (ההדחה של אורוגוואי). בסופו של דבר, ולפני המשחקים של פורטוגל ואנגליה שנערכו לפנות בוקר, אפשר לקבוע שכל מה ש"אמור" היה לקרות, אכן קרה. צרפת, ספרד, ארגנטינה, ברזיל, הולנד, גרמניה (בסבירות גבוהה) אנגליה ו(ייתכן שגם) פורטוגל משתבצות בדיוק במקום ש"יועד להן" לפי הגרלת פיפ"א, בואכה מפגשי ענק ברבעי הגמר ואחד, כנראה, כבר בשמינית הגמר (צרפת-גרמניה). העובדה שהקלפים הסתדרו בחפיסה בסדר מופתי אין פירושה שכך יהיה גם בהמשך, רק שהתחושה הרווחת כי מדובר במונדיאל טוב לא יכולה להגיע מריבוי הפתעות.
צדק שיפוטי. קאנוביו מאורוגוואי (צמוד לשופט) רואה כרטיס אדום
(Daniel Becerril, REUTERS)
התחושה הזאת מגיעה, אם כך, מהכיוון השני - מכך שהכל הסתדר בדיוק במקום. אנו אוהבים את ההפתעות שלנו במשורה, בלי שהן מפתיעות יותר מדי. איזה תיקו סורר שם, איזה פיגור מוקדם כאן, מכות קלות בכנף שיותר מאשר מפילות את המטוס מאפשרות לנו להעריך את היכולת שלו להמשיך במעופו. בשלב הבתים הרב-גוני אי פעם, שהפגיש את המעצמות הקלאסיות עם נבחרות מהשורה השלישית והרביעית של הכדורגל העולמי, כל אחת קיימה את חלקה. שלוש אלופות עולם לא צלחו את שלב הבתים במילניום הנוכחי, פורטוגל ואנגליה חוו גורל דומה ב-2014 וארגנטינה ב-2002, אבל הפעם - בטח בגלל השיטה המקלה ופערי הרמות - הכל התקדם בדיוק לפי הספר.
3. מי שהביט לשמיים במהלך משחקי הבתים הבחין בנצנוץ של כל הכוכבים כמעט. לאו מסי מעל כולם, כמובן, אבל לצדו בהקו גם קיליאן אמבאפה, ארלינג הולאנד, ויניסיוס, עוסמאן דמבלה ואפילו כריסטיאנו רונאלדו, שחצב מנבחרת אוזבקיסטן שני שערים שמילטו אותו מביקורת גדולה. הוא לא היחיד שהיה גיבור על חלשים. מה שווים שערים מול האיטי (ויניסיוס), עיראק (אמבאפה והולאנד), סעודיה (לאמין ימאל) ואלג'יריה (מסי)? ובכן, שווים המון. שכבה בעובי בינוני של בשר תותחים איפשרה לכל השחקנים הגדולים לחמם את הרגל ולאפס כוונות לקראת שלבי ההכרעה. חמשת השערים של מסי בשני משחקים הם כמעט 40 אחוז ממה שכבש בחמשת המונדיאלים הקודמים, וזה נהדר. לכל אוהד ישנה הכמיהה הכמוסה לחזות במפלתו של כוכב מאותרג, אבל לא פחות מכך הרצון לראות את השחקנים הטובים ביותר מגלמים את התפקיד הראשי בטורניר החשוב בעולם. תרבות הספורט האמריקאית מתמחה בהצבת הכוכב הבודד במרכז - הקוורטרבק בפוטבול, למשל - ולפחות ברזולוציה של מיטב הכדורגלנים, המונדיאל הנוכחי עומד בסטנדרט האמריקאי.
4. על אף ריבוי הכרטיסים האדומים (לעד החלטות בפרופיל גבוה שגוררות ביקורת בשל ההשלכות), הרחבת סמכויות ה-VAR והמכשור המוגזם שהנכיח את השופטים עוד יותר במרחב, השיפוט בשלב הבתים היה לא פחות ממצוין. ההילוכים החוזרים ממצלמת השופט עושים עם האחרון חסד בכך שהם חושפים את קרבתו לאירועים, במשחק שמשוחק על ידי סופר-אתלטים הצעירים לא פעם ב-15 שנה מבעל המשרוקית שרודף אחריהם.
עם זאת, חשוב לזכור שכמו שוער, שנזכר לא בשל ההצלות שלו אלא בשל הטעות הבודדת שעשה, כך גם עם השופטים. עוד נגזרת של היעדר ההפתעות והתוצאות הצפויות יחסית הוא ייתור אלמנט השופט בסיפור. ככל שהטורניר יתארך ואת מקומם של המשחקים הלא תחרותיים יתפסו מפגשים בפרופיל גבוה, כך תגבר גם אחריותו של השופט. בימינו כבר לא תהיה שערורייה דומה לזו שהובילה לפספוס השער של פרנק למפארד בשמינית גמר 2010, אבל בתחום שמסתמך בראש ובראשונה על שיקול דעתו של האוחז במשרוקית, אנחנו תמיד נמצאים החלטה שגויה אחת ממסגור תוצאה מכריעה כתולדה של טעות בלתי נסלחת.
בנוסף, ומכיוון שמדובר בטורניר בפרופיל כל כך גבוה שהאופן שבו יסתיים יעצב את הצורה שבה נזכור את השחקנים הגדולים ביותר, תפקידם של השופטים הוא לשמש כשעיר לעזאזל עבור אלו שלא הצליחו ללכת עד הסוף. כשם שדרכה של ארגנטינה לזכייה בקטאר הוסברה על ידי שונאיו של לאו מסי כקנוניה מבית היוצר של פיפ"א, כך גם הפעם ישמשו השופטים כתירוץ עבור הענקים שינשרו בדרך. מזל שהם קיימים.
