אלי חביב נחשב ל"סטנדאפיסט של סטנדאפיסטים", כלומר מישהו שזוכה להכרה עצומה בתעשייה אבל לא ממש מכירים אותו. התואר גם יוצא מתוך נקודת הנחה מיושנת שלקהל הישראלי יש טעם מאוד ספציפי בסטנד-אפ - בדיחות אשתי, בעלי והילדים - ולא מתחבר לדברים אחרים. אבל התחום עובר סוג של מהפכה והספיישל של אלי חביב סטייל נטפליקס ששודר אמש ב"כאן 11" הוא אולי החותמת הסופית לכך. סטנד-אפ הוא לא רק בדיחות על אשתי שמבזבזת מלא כסף בקניון, בעלי שלא עושה דבר בבית והילדים שלא מפסיקים לצרוח ולהציק עם דרישות. היום יש כבר קהל אחר, שפתוח למישהו כמו אלי חביב.
הסטנד-אפ של חביב מתחיל בהבחנה בין וטרינר לרופאים של בני אדם, וממשיך ביחסים מורכבים עם אלוהים, רק לקראת סוף המופע הוא מזכיר שיש לו בת זוג והוא כבר אבא - משהו שבדרך כלל פותחים איתו. ההגשה שלו לא לוחצת, זה גם משהו שבמיינסטרים ממש לא רגילים אליו: הוא לא יתנפל על בדיחה אלא יניע אליה את הכדור בסבלנות כאילו הוא נבחרת ספרד. הוא גם כמעט שלא צועק או מתעצבן, וזה בכלל חריג כי נראה שיש הוראה לכל מי שמופיע בטלוויזיה לדבר עם הידיים ולעשות מחוות גוף גדולות ומוגזמות - כי אחרת הקהל לא יבין שזה בצחוק. אה, וגם עדיף להוסיף מוזיקה לפאנצ'ים וקאטים מהירים כי אחרת הפאנץ' יפוספס. ואי-אפשר בלי הדבר החשוב ביותר: לא היה בסטנד-אפ הפעלות קהל ("מאיפה אתם, מבת-ים?", "אתם זוג?", "קוראים לך יוחאי? מה זה השם הזה?" וכו').
הבימוי של מיקי טריאסט ואהרון גבע גם רחוק מאוד ממה שאנחנו רגילים לראות במיינסטרים הישראלי כשמדובר בהופעות סטנד-אפ ומזכיר את הסגנון של נטפליקס. קשה מאוד להעביר את האינטימיות שנוצרת בין הסטנדאפיסט לקהל שמגיע לראות אותו. אבל הם הצליחו לגרום להרגשה שאתה נמצא שם. למרות שלא משנה כמה מצחיקות הבדיחות בטלוויזיה, הקסם האמיתי של הסטנד-אפ קורה בלייב, ועדיף באולם לא גדול מדי.
ביוטיוב אפשר למצוא המון ספיישלים באורך מלא של סטנדאפיסטים ישראלים,שחר חסון מעלה בכל שבוע אלתורים ארוכים מאוד שאי-אפשר באמת לערוך אותם לקליפים קצרים וקשה מאוד לגלול באינסטגרם בלי להיתקל במישהו שעומד על במה ויש לו מיקרופון. התחום הזה הוא כבר מזמן לא איך שאנחנו מכירים אותו מהטלוויזיה, למעשה גם בעיתונות התרבות הוא זוכה להתעלמות. אבל אם יש מקום אחד שבו אפשר להגיד שהתקדמנו בו הוא הסטנד-אפ: הקהל פה צמא לקולות חדשים, הוא מחפש אותם ויודע איפה למצוא אותם.






