״ולקאם הום סיילור״, ככה מקבלים אנשי המושב את נרי, איש השייטת הוותיק, כשהם בטוחים שהוא חזר הביתה מעוד הפלגה בים. אבל האמת המרה היא שהוא היה זרוק במחלקה סגורה בבית חולים, מיואש, מזיע ומוטרף ממחשבות טורדניות. בבית נשארה אשתו אודליה, שמעמידה פנים שהכל רגיל. היא מגדלת כמעט לבדה את שני הילדים, שהאבא האהוב שלהם נכנס ויוצא מהחיים שלהם בלי הודעה מוקדמת. בשנים שצמד המילים פוסט-טראומה הפך למטבע לשון שימושית, ג'ודי טל קופלמן מתארת בספרה "כביסה לבנה" איך זה באמת נראה מבפנים. אין שום דבר הרואי בבעל שעזב עבודה באמצע והשאיר אותך עם חובות ונושים שמתקשרים שוב ושוב. אין דבר יותר קשה מאבא שמתעלם מהילדים שלו שבאים לבקר אותו בבית החולים, והם נבהלים ממנו עד שהם רוצים ללכת הביתה.
מקרה צובט לב הוא הסיפור על הנסיעה לארה״ב. המשפחה מתכננת נסיעה משותפת אל הדוד בארה״ב, וברגע האחרון נרי נעלם. הם נוסעים בלעדיו ומתרגלים חיים בלי אבא. ״הם כבר אפילו לא אמרו ביי בחזרה או ׳דש לאבא׳. פעם, כשהיו קטנים, עוד היו שולחים לו איזה ציור לבית החולים, או מכתב. אבל באשפוז שבא אחריו הם היו אדישים״.
הספר שכתבה ג׳ודי טל קופלמן הוא זכוכית מגדלת שעוזרת לנו להכיר מקרוב את מי שחזרו משדה הקרב אנשים שונים לגמרי. אודליה, אם המשפחה, מנסה להבין מה עובר על בעלה השתקן, כשהיא חושפת עוד ועוד פיסות מחייו – עד שהיא מבינה את גודל השבר.
ספר לא פשוט לקריאה, אבל חשוב ומעניין. הוא לוכד ברשת פרפרים עדינה את הקוד הצבאי המושרש בחברה הישראלית, את חוסר הקבלה של פציעות בנפש, ואת הקושי בהתנהלות עם סודות והסתרה.
• ״כביסה לבנה״. ג׳ודי טל קופלמן, הוצאת אפרסמון.
