זה ספר שמתחיל בכווייה ונגמר בכווייה. לינה דנהאם פותחת את הממואר שלה ב"שמי הוא לינה דנהאם", כאילו אין לנו מושג איזה ספר קנינו, כאילו כל מי שמחזיק בידו את הממואר שלה לא עשה זאת כי הוא מתעניין, ובכן, בלינה דנהאם. היא מצהירה על זהותה הידועה, על שמה המוכר כתסריטאית, הבימאית והכוכבת הצעירה של סדרת הטלוויזיה הפמיניסטית והמהפכנית 'בנות' (2012-2017), שהייתה מועמדת ל-19 פרסי אמי, זכתה בשני פרסי גלובוס הזהב וזיכתה אותה בתואר האישה הראשונה אי פעם שזכתה בפרס איגוד הבמאים האמריקאי על בימוי סדרה קומית. ומי אמר שנשים אינן מצחיקות.
אחר כך מתארת דנהאם איך השם הזה הפסיק להשתייך לה, איך שמעה אותו כל כך הרבה פעמים, ובהקשרים רבים ומטרידים, עד שהפסיק להיות שלה והפך לרכוש הציבור, מופקר לכל מי שאמר או כתב אותו תחת טיעון כלשהו, שבדרך כלל לא היה נעים לה. היא מציינת את שרשרת הכוויות הרב-דורית, ומספרת שזו הייתה אמה שהתעקשה על שמה הלא-אמריקאי, כך שהיא קרויה על שם סבתא-רבתא שלה, שהיגרה לארה"ב מרוסיה כאם לשבעה ילדים ("וכבר קברה שניים או שלושה מהם, תלוי מי מספר את הסיפור"), בעוד זרועותיה השמנמנות מכוסות כוויות מרוב עבודה בהכנסת בצקי לחם אל התנור.
לינה דנהאם | צילום: Vera Anderson/WireImage
(WireImage)
בסוף הספר מגיעות הכוויות אל הנינה. לפני שנים אחדות התגוררה לינה בחדר מלון בלונדון, במהלך תקופה שנראתה טובה עבורה, כי "מצאתי שגרה של תרופות (לא מהסוג הכיפי), עבודה והסחות דעת, שגרמה לי להרגיש, לפרקי זמן ואפילו למשך ימים, כמו האדם שהייתי פעם בטוחה שאני". היא הדליקה נר ריחני בפתחו של ערב אחד, כדי להיפטר מעשן הסיגריות וכדי להכין את האווירה לסשן של כתיבה ביומן, ולפתע הרגישה את כתונת הלילה שלבשה עולה באש. "הרפלקסים שלי היו איטיים. לא הצלחתי לתפוס את זה כמציאותי. שמעתי את הלהבות, הרגשתי אותן מלקקות את אוזניי, הרחתי את שיער הרקות שלי נשרף, התזתי מים על החזה שלי, והאש רק הכפילה את כוחותיה. עצרתי, נפלתי, התגלגלתי, ואז זה סוף-סוף נגמר (תמיד תקשיבי לאמא). אחרי שכבו הלהבות, שכבתי מיוסרת על הרצפה, אוחזת בשדי הימני ומתנודדת קדימה ואחורה, בועטת ברגלי כמו סוס פוני".
ספרים לא מעטים הכתובים בגוף ראשון פותחים בנוסח כזה, שבו המספר מכריז על שמו, בגרסאות שונות. הדוגמה הידועה ביותר היא כמובן הרומן האמריקאי האפי 'מובי דיק' של מלוויל. "קִראו לי ישמעאל", מצהיר המספר הקודר של הרומן, וכפי שכל פרשן חובב מיהר להבחין, נוסח הפנייה אל הקוראים מעורר חשד שזה אינו שמו האמיתי, אלא הכינוי שהנובליסט בחר עבור הזהות שהוא מייצג. דוגמה נוספת היא 'דיוויד קופרפילד' של דיקנס, שמציב שאלה קיומית: האם אני הוא גיבור קורות החיים שלי, או שזהו מקום שיתפוס מישהו אחר? את זאת רק הדפים הבאים יוכיחו. השאלה אם דיוויד יהיה הגיבור הפעיל, אדון לגורלו, או עלה נידף שנסחף באירועי החיים, היא שאלת הספר.
אבל דנהאם אינה פונה לקוראת שלה ואינה פותחת בהכנת הקוראות ליציאה למסע התבגרות אינטימי. מלוויל בנה אי-ודאות לגבי הזהות כבר במשפט הראשון; דנהאם עושה את ההפך. היא מצהירה על זהות ידועה, ואחר כך מתארת איך הזהות הזאת מתפרקת בתוך הגוף שנושא אותה.
שלושת חלקי הספר, הקרויים על שם שורות מלהיט של בריטני ספירס, העוסק במישהי שמבינה שהחיים לא תמיד מתגלגלים אל הכיוונים שבהם רצתה ('אינני ילדה', 'עדיין לא אישה', 'כל מה שאני צריכה זה זמן'), אמורים היו להתוות מבנה סדור. אבל הממואר פרוע ופרום. הוא נע בין גילויים על יחס רעיל מאחורי הקלעים של הסדרה, שכמו נאלצה לנהל בלי שהתייחסו אליה כאל הבוסית — כהצצה לא מאוד מפתיעה אל תעשיית הבידור האמריקאית — ובין וידויי התרסקות נפשית וגופנית. לא מחיר התהילה, אלא מחירה של "עריצות החיוביות" האמריקאית.
• • •
זהו מדור ספרות. אינני מבקשת לכתוב על דנהאם התסריטאית, כי אם על דנהאם הסופרת, מחברת הממואר 'חולתהילה' (Famesick), שבחודשיים מאז ראה אור הגיע למקום הראשון ברשימת רבי-המכר של 'הניו-יורק טיימס', ומתמקד בעשור השני של המאה ה-21.
זהו ספרה השני של דנהאם. את הראשון, 'לא כזאת: שיעורים שלמדתי כאישה צעירה', פירסמה ב-2014, בשיא ימי תהילתה. הוא הורכב מאוסף חיבורים אישיים והומוריסטיים, שנחשבו אז לנועזים בזכות גילויי הלב על מיניות ודימוי גוף. הממואר החדש יכול להיחשב כהמשך כואב שלו, והנושא שלו הוא ההשלכות ההרסניות של הצלחה מטאורית — נושא שרובנו לא נצליח לעולם להזדהות איתו, וחלקנו אפילו יכנה, בחוסר אמפתיה, "צרות של עשירים": אישה המציגה את עצמה כקורבן של מצבים שהיא עצמה ייחלה ליצור.
פנייה ישירה לקוראת היא כלי ידוע של כותבות ממואר המחפשות הזדהות מפורשת. אצל דנהאם מופעל מנגנון אחר, שעובד באופן דומה. כשהיא כותבת על המחלות הכרוניות שמהן היא סובלת — אנדומטריוזיס ותסמונת אהלרס-דנלוס, בתוספת התמכרות למשככי כאבים — היא עוברת לגוף שני כללי, שנפוץ בכתיבה אמריקאית עכשווית: "אנשים שאוהבים אותך רוצים שהכאב שלך ייפסק, אז את מדברת בשפה של 'ימים טובים' ו'התמונה הגדולה'". לא פנייה אל קוראת ספציפית, אלא הזמנה להיכנס אל תוך החוויה כאילו הייתה אוניברסלית.
אין כאן חשבון נפש, ואין הבחנה בין זיכרון רצוני לזיכרון לא-רצוני. לדנהאם כושר ביטוי מתפרץ בכתב, אבל ישנו פער בין הכישורים והאומץ החושפני שלה ובין הנכונות לחקור לעומק את אישיותה המסוכסכת ואת מערכות היחסים החשובות בחייה. אנחנו מקבלים מידע על מערכות יחסים חשובות שהסתיימו, אבל אין לנו מושג מה היה מקור המשיכה להתפרצותה של התאהבות גדולה בגבר, מעבר ל"הרגשתי את הבטן שלי מתהפכת. היה משהו בסימטריה של פניו, ביחס הזהב שבין פיו הרך לאפו החזק אך המלאכי. זה היה כאילו פניו נבחרו ישירות מתוך הקטלוג 'תווי פנים של בראד פיט'".
דנהאם אומרת שהיא מושפעת מג'ואן דידיון, אבל דידיון אינה מסבירה רגשות, אלא נצמדת לעובדות עד שהרגש מגיח מאליו מביניהן. היא כותבת מעל לחוויה ולא בתוכה, במרחק אנליטי. הלוואי שדנהאם הייתה שואבת מן החקירות האינטלקטואליות של לזלי ג'יימיסון, שכתבה על התמכרות לא כדי להיות אהובה או מובנת, אלא כדי לבחון: "מה זה אומר, שהכאב הזה היה גם ממשי וגם בדיוק מה שרציתי?" בתור מי שהוגדרה "קולו של דור", קשה לחלץ מן הממואר של דנהאם תובנות רחבות לגבי החברה שבה התעצבה והתרבות שהיא סייעה לעצב. נדמה שהיא מטעינה את הכתיבה באירוניה עצמית, כאילו כדי לבלום את הפאתוס לפני שיתפרץ ויהפוך את העדות למונולוג דרמטי.
היא יודעת ליצור תמונת עולם מלאה ברגש, בתשוקה ובחישה, ולעיתים קרובות יש אצלה ניצוצות של דיוק בלתי שגרתי, בניסיון למסור את החוויה לפי הסדר שבו הגוף קולט אותה. אבל ברגע שאנחנו מתקרבים, מופעל מנגנון התחמקות. כשמטען רגשי מתחיל להצטבר, היא מפרקת אותו מיד בהומור עצמי. כתוצאה מכך אני קוראת בחיוך ובריחוק בה בעת, ואינני מצפה מדנהאם להישאר ברגע הקשה שנייה אחת נוספת. היא הרי תיסוג לאיזו אנקדוטה צדדית, שלא תתרום לממואר דבר ברמה הנרטיבית.
מרסל פרוסט לימד אותנו שהאמת שבזיכרונות חיינו אינה נגישה דרך שחזור מכוון. היא נסתרת, ומתגלה רק כשהחרך הנכון נפער, בדרך כלל בהפתעה. פרוסט לא היה כותב ממואר כרונולוגי. הוא סמך על הספרות במסעה אל אותם חרכים, לתאר מה קורה כשהעבר חוזר אל ההווה מבלי שהוזמן, ולנסות להבין מהי משמעותם של החיים כאוסף זיכרונות.
הרגע שבו המספר של 'בעקבות הזמן האבוד' עומד על אבני ריצוף בלתי שוות בחצר מלון גרמנט, ופתאום מוצף בשמחה, הוא רגע שלא היה נכתב ביומנה של דנהאם. הזיכרונות שנושאים בתוכם את האמת על חיינו אינם הזיכרונות שאנחנו בוחרים לספר על עצמנו. הסלקציה שלנו שגויה תמיד.
אשליית השליטה של דנהאם שוברת לב. היא כאילו יודעת, כבר מן המשפט הראשון, מה היו חייה עד כה. פרוסט היה מטיל בכך ספק. לא פגישות עם סלבריטאים, אשפוזים או פרידות גדולות הם ציוני הדרך, אלא ריח של חדר, מרקם של אבן, צליל של כפית על צלחת. דנהאם כותבת כמי שמאמינה שהחיים החשובים הם החיים שמול המצלמה. מי יגלה לה שזה בדרך כלל הצל של החיים האמיתיים. •
Famesick: A Memoir // Lena Dunham {Random House} 461pp
