בבחירות לנשיאות ב־1960 ניצח ג׳ון קנדי את ריצ׳רד ניקסון בהפרש אלקטורלי משכנע, אבל ביתרון של 118,574קולות בלבד, מהקטנים בהיסטוריה. אסטרטגים פוליטיים והיסטוריונים משוכנעים עד היום כי קנדי ניצח בפוטו־פיניש מסיבה אחת בלבד: העימות הנשיאותי הטלוויזיוני הראשון אי פעם. כל העבודה של הרפובליקנים במשך חודשים, לצייר את קנדי כפרחח כריזמטי שלא יכול להיות נשיא, התרסקה באותו לילה. מילא שקנדי התגלה כמי ששולט היטב בחומר, אבל 70 מיליון צופים ראו אותו צעיר, שזוף ורענן ואת ניקסון אחרי שפעת וניתוח בברך, חיוור, עייף ומזיע. העימות הזה הכריע את הבחירות והיה הצהרת הכוונות הראשונה של הטלוויזיה האמריקאית: אני כאן כדי לנהל לכם את החיים.
בלתי אפשרי להפריז בחשיבותה של הטלוויזיה בארה״ב מאז החלה בשידורים מסחריים ב־1941. מדיום כל כך חדשני וסקסי שהצליח במשימה כמעט בלתי אפשרית: להביא את כל חלקיה השונים והמוזרים של האומה לאותו סלון. הטלוויזיה בנתה מדורת שבט, המציאה את תרבות הצריכה, שידרה לאמריקאים אירועים שהם לא חלמו לראות - וולטר קרונקייט בווייטנאם, ניל ארמסטרונג על הירח - ועם השנים גם תפסה יותר ויותר אומץ והחלה ממש לשנות את התרבות, או סתם להיות הברק שלפני הרעם.
'אני אוהב את לוסי', למשל, ריסקה טבואים חברתיים בשנות ה־50, מהצגת אישה בהיריון ועד יחסים בין אישה לבנה לבעלה הקובני; 'הכל נשאר במשפחה' הכניסה לסלון נושאים נפיצים והכריחה את האמריקאים לדבר עליהם; ב־1977 הייתה 'שורשים' פצצת רייטינג מדהימה (130 מיליון צופים במדינה של 220 מיליון תושבים) שהבהירה כי ארה״ב חייבת להתמודד עם חטא העבדות; 'דאלאס' הביאה לכל בית את ג׳יי־אר יואינג, שנתיים לפני ניצחונו של רונלד רייגן בבחירות; 'הבית הלבן' גידלה דור של ליברלים לחי־עיניים שהלכו לעבוד אצל ברק אובמה; סדרות ריאליטי טישטשו את הגבול בין אמת לשקר, ו"תור הזהב" של 'הסופרנוס' ושות' נירמל והלבין גברים רעים, עד שהאופציה של נשיא שהוא גזען נכלולי ותוקף מיני סדרתי, כבר לא נראתה כמו בעיה כל כך גדולה.
66 שנים עברו מאז הביט ג׳ון קנדי ישירות למצלמה והמיס לבבות אמריקאיים. הטלוויזיה שונה לגמרי, מפוזרת, כורעת תחת יותר מדי תוכן ונאבקת בטכנולוגיה צעירה, אבל גם היום יש לה כוח עצום לחרוץ גורלות אמריקאיים. אפשר לשאול את ג׳ו ביידן של העימות הנשיאותי ב־2024. רק ניקסון יכול להבין אותו.
