במבחן היחיד שהיה לברזיל בשלב הבתים - מול מרוקו - היא קיבלה ציון מספיק בקושי. יפן, להבדיל, הרשימה כשהייתה שותפה שוות ערך ל-2:2 מול הולנד הנהדרת, מחצה את טוניסיה ודאגה גם לא להפסיד לשוודיה כדי שתקבל את הזכות לפגוש את ברזיל בשלב 32 הגדולות ולא חלילה את צרפת. מה כבר ההבדל בין השתיים, ועד כמה צרפת היא משוכה גבוהה בהרבה? זה התברר חד-משמעית ככל שחלפו הדקות וזאיון סוזוקי, שוער יפן, לא היה צריך אפילו להתאמץ כדי לשמור על שער נקי.
יפן, על שלושת בלמיה, התבצרה מאחור והזמינה את ברזיל להראות מה היא יודעת בידיעה ברורה שהיא לא יודעת. פה ושם, בביטחון ובאחריות, אזרה אומץ ויצאה קדימה, מחפשת הפתעה ברת השגה, עד שהשיגה אותה. ביציע, כצל כבד שמזכיר את תפארת העבר, ישבו רונאלדיניו, רונאלדו, בבטו ושאר כוכבים מהימים בהם ברזיל הייתה מילה נרדפת לפסגות האסתטיות ביותר של המשחק. מחויטים בחליפות, בגוף שהזדקן וכבר לא יכול להושיע, הם צפו בממשיכי דרכם האפורים בהרבה מנסים לעמוד בסטנדרט שאין להם כל קשר אליו.
רק החולצה הצהובה והפורטוגזית השגורה בפיהם הזכירו שמדובר בנבחרת שהייתה ואיננה, לפחות בכל הקשור לתפקידה ההיסטורי כנושאת הלפיד של כל מה שיפה בכדורגל. איבוד הכדור של דנילו, שסופו בשער הנהדר של קאישו סאנו, לקח נבחרת שהיה לה קשה כשהתוצאה הייתה 0:0 והציב בפניה משימה לא פשוטה בכלל - לשחק מפיגור.
אם יש עם אחד מעמי העולם שערוך להתמודד עם עשרה שחקני הגנה שמכווצים מרחק 25 מטרים מהשער, זה אמור להיות העם הברזילאי. עד למחצית נראה שמשהו רע עבר על הגנום שלהם, אולי בצורה חסרת תקנה. ברזיל של רבע השעה הראשונה במחצית השנייה הייתה מרהיבה ככל שהגרסה הנוכחית שלה מסוגלת להיות. זה לא רק השער של קאסמירו - זה ניכר דווקא במהלכים שלא הסתיימו בשער, כמו מבצע הסולו המרהיב של ויניסיוס שהתחיל בהשחלה, המשיך בהטעיה ברחבה ונעצר בקורה רק אחרי עצירה גדולה של סוזוקי.
זה לא היה מהלך כדורגל. זה היה סיאנס שהשחקן המבריק ביותר בנבחרת הנוכחית ביצע עם המהדורות הקודמות והגדולות שלה. לרגע אחד, זו קמה לתחייה. המסירה המבריקה של ברונו גימראייש - הבישול הרביעי שלו בטורניר - סידר למרטינלי את שער הניצחון בדקה ה-95 ואת המהפך הראשון שלהם בנוקאאוט מזה קרוב לרבע מאה. אולי על מה שברזיל הזאת חסרה קצת ברגליים היא מפצה בגדול בראש. זה אולי לא יפה, אבל אולי זה אופה.
