נדרשו לאביבה סיגל מעל שנתיים לחזור אל המטבח שלה. שנתיים שבהן הסירים נשארו בארון, הגז היה כבוי, והאוכל שהגיע מבחוץ נבלע רק מתוך כפייה עצמית, בלי רוק, בלי חשק, כמו האפרסק הרקוב שהמחבל טיטו הגיש לה בשבי כדי לקבל אישור שהוא אנושי. התפנית הגיעה בבוקס אחד קטן, ישיר, שהנחיתה לה בתה, אילני: “אמא, את יודעת שהנכדים שלך לא יודעים שאת יודעת לבשל?”
ואז היא חזרה. והדברים לא יוצאים לה בול כמו שהיא זוכרת, אבל את השליטה המלאה על התפריט היא לקחה שוב אל עצמה. מדהים כמה זמן זה ארך. סיגל, אשת חינוך של 40 שנה שבישלה ואפתה כל חייה, חזרה בחודשים האחרונים להכין את מאפי השמרים-קינמון המפורסמים שלה, אלו שהיא אופה כבר מיליון שנה, עם בצק מתוק וחמאה מלוחה, הרבה לפני שמתוק-מלוח היו דבר.
היא יושבת בסלון הבית הקטן בקיבוץ גזית. בחוץ ירוק ועמוס צמחי תבלין הכי גדולים ומלבלבים שראינו. בפנים שקט ומינימלי. רחוק מכפר עזה. רחוק גם מקהילת כפר עזה. ובתוך המטבח המשופץ היא לשה בצק שוב, חותכת סלט טרי ותופסת לאט-לאט את המושכות שנלקחו ממנה ב-7 באוקטובר.
ישבנו עם אביבה לשיחה חשופה על הפסיכולוגיה של האוכל, על הרגע שבו הקיבה ננעלת, ועל מה שקורה לגוף ולנפש כשהדבר הכי בסיסי בעולם הופך למשטר אימה ולסדיזם תזונתי.
ונכון שאחרי תיאורים קשים של רעב ואכזריות קשה אולי לחשוב על אוכל, אבל למדנו פה על בשרנו שהניצחון שלנו הוא אולי לא מוחלט אבל הוא בדיוק בהתעקשות שלנו על החיים, על האנושיות, על עוגות השמרים.
הארוחה הראשונה
“הבטן שלי חסומה. אני חסומה. עברו מעל 24 שעות מאז שאכלתי בפעם האחרונה. הגוף עייף וגווע אבל לא רעב. החרדה משתקת את התיאבון. בלילה, במנהרה החשוכה, הטחובה, המצחינה, זרקו לנו פתאום על הרצפה חבילה של פיתות וקופסת קרטון עם גבינה. קית אוכל קצת, גם משפחת גולדשטיין. לא יכולתי להכניס לפה כלום. בבוקר הכרחתי את עצמי לקחת שני ביסים כדי לא לקרוס. לא כי הייתי רעבה. זאת הייתה הארוחה הראשונה שלי בשבי”.
מה, כמה, מתי
“לא ידענו אף פעם מה נקבל לאכול, כמה ומתי. היינו מעבירים שעות במחשבה ׳מעניין מתי יביאו לנו משהו לאכול׳. הכל בידיים שלהם. לפעמים ארוחת הבוקר - חצי פיתה - הייתה מגיעה באחת בצהריים. אז לא אכלנו מחמש יום קודם. כולנו שוכבים על המזרנים באפיסת כוחות. כשהגוף גווע אין כוח לדבר, אין כוח לשחק קלפים, אין סבלנות לשום דבר. לא לאנשים, לא להקשיב, לא לתקשר. רק עסוקים בדבר אחד - מתי יגיע האוכל”.
תמר מתחת למזרן
“הנהג שהיה מעביר אותנו ממקום למקום נתן לנו פעם קופסה גדולה של תמרים”, היא מספרת. החטופים האחרים אכלו מהקופסה בחופשיות, והיא הביטה בכמות המתרוקנת בחרדה, כמו במכל חמצן לשעת חירום שהולך ואוזל. “לא אכלתי אפילו תמר אחד. לקחתי את התמר, עטפתי אותו בטישו ושמתי אותו מתחת למזרן שלא יראו. אמרתי שאשמור אותו לרגעי מצוקה שאני ארגיש שאני הולכת להתעלף. הרגשה של רעב לא הספיקה בשבילי כדי לאכול את התמר הזה. זה היה רק למצב של עילפון, של סף מוות. בפעם אחרת, אחרי שלושה ימים כמעט ללא אוכל, קית נעמד והתמוטט. המחבל הביא לכל אחד מאיתנו שני תמרים. גם אותם אני עוטפת בטישו ומחביאה. כל הזמן ניסיתי לשמור אוכל לקית. דאגתי לו נורא. היו מביאים לי חצי פיתה, הייתי חוצה אותה ושמה בצד. בשבילו. אמרו לי זה עם גבינה, זה יתקלקל. אבל זה היה חזק ממני. שמרתי לו חלקים של פיתות שלי ובסוף נאלצתי לזרוק את כולן”.
נקמנות
“הקשר בין תנאי השבי לבין המתרחש בחוץ היה ישיר ומיידי. כשאין מים ברצועה, גם אצלנו אין מים. כשאין אוכל, למחבלים יש אוכל, תמיד, אבל לנו אין. רק כמה כפות של אורז לבן. כשנופלות פצצות לידנו, הם נקמו בנו גם דרך מניעה של מזון ומים. יום אחד, אחרי פיצוץ ענק, מנעו מאיתנו אוכל במשך 24 שעות רצופות. הם שיחקו איתנו, הוציאו עלינו את כל העצבים שלהם".
ריחות הבישולים
“ירדתי עשרה קילו בשבעה שבועות. לקח לי הרבה זמן להחזיר את המשקל כי התיאבון לא חזר. קית חזר כשהוא שוקל 50 קילו. המחבלים לעומת זאת לא רזו בכלל. הם אכלו בלי הפסקה. היו מבשלים לעצמם או אוכלים חטיפים. היינו יושבים בחדר מורעבים, אחרי ימים עם מעט מאוד אוכל, והיו מגיעים אלינו הריחות של הבישולים שלהם. הם היו משקיעים, מתבלים, פותחים שולחן ויושבים לארוחה. פעם אחת הם קראו לנו לשבת איתם ואז היינו צריכים להצטלם עם האוכל שלהם ולהרים אצבע כאילו הכל טוב”.
הסעודה
״היו מביאים לנו, לכולנו ביחד, קערה לא גדולה עם אורז וקצת תבלינים. ובזמן האוכל היה לנו מותר סוף-סוף לדבר. קית היה מתחיל לדבר ולא לוקח לעצמו אוכל. הבנות, לירי ואגם, היו מורעבות ולקחו לעצמן. אני הייתי משתגעת שעכשיו הוא מדבר ולא שם לב שהאוכל עומד להיגמר. חכה עם השיחות. תאכל קודם. נדבר אחר כך״.
משמעת מים
״הדיכוי והאלימות נסבו הרבה סביב הצרכים האנושיים הבסיסיים ביותר. חדר השירותים היה חלל קטן, מטונף ומסריח. אסור היה ללכת אליו בלי אישור וליווי של מחבל. אין אור בפנים. הדלת פתוחה לא חשוב מה. את הפרטיות השארנו הרחק מאחור. אחר הצהריים הייתי צריכה לחשב את צעדיי. בלילה היה מאוד מפחיד. פחדתי שאצטרך לעשות פיפי או לשלשל (בגלל דלקת חמורה במעי שחטפה שם ולא טופלה. נ”ר, ר״ר). הרעיון ללכת לשירותים בזמן ההפגזות בלילה, להעיר את המחבלים בשביל זה, היה מבעית. אז החל מאחר הצהריים לא הייתי שותה. ואז הייתי הולכת לישון. כשהיו אומרים לנו לשכב, הייתי הולכת לעשות פיפי כדי שלא אצטרך לקום. וכשכולם ישנים, ואני רואה שהאור מתחיל לבצבץ בבוקר, אני יודעת שעוד מעט בוקר, ואז לוקחת כמה לגימות מים".
גורמה
״טיטו היה הבשלן בין המחבלים. הוא היה מכין להם ארוחות מושקעות ומדי פעם מפריש משהו לנו. פעם הוא הביא לנו פסטה קונכיות שוחה במין רוטב, קצת כמו מנה חמה, אבל זה היה ממש טעים. ציון עשר״.
פיתה
״רוב הזמן אכלנו חצי פיתה יבשה וקצת גבינה. ככל שהימים חלפו אכלנו עוד כל מיני דברים שעושים שם מפיתה. לוקחים חתיכות פיתה בגודל ביס ומצפים אותן בתבלינים של בשר ושמים על אורז. מתנהגים לפיתה כאילו היא בשר. בתוך החושך המוחלט ניסיתי להבין מה אני אוכלת. זה לא דג, לא עוף, מה זה הדבר הזה. ואני מוצאת חתיכה ומבינה - וואו זאת חתיכה של פיתה. היא קצת סליימית אבל זאת פיתה״.
סדיזם
״ככל שהרעב מעמיק המחבלים משתמשים בו יותר. הם לוקחים לנו את קופסת התמרים ואנחנו שומעים אותם אוכלים את התמרים בחדר ליד ואז באים לזרוק את הגרעינים והענפים אצלנו. שנראה״.
אפרסק
״טיטו ראה שאני לא נוגעת באוכל במשך ימים. בגלל הדלקת בבטן פחדתי לאכול. הוא שאל אותי מה אני אוכלת בבית. אמרתי שבעיקר ירקות ופירות. הוא ניגש למקרר ושם לי על צלחת אפרסק רקוב. הוא היה מגעיל. רקוב לגמרי. אכלתי אותו כי לא היה לי נעים״.
השיבה הביתה
״לא הצלחתי לחזור לאכול. בחודש הראשון העליתי קילו בלבד. אחותי הייתה מביאה לי אוכל ולא הייתי מסוגלת לאכול. בכלל, עד לפני כמה חודשים לא הרגשתי כלום. בטח לא שום תחושה חיובית לגבי משהו. זה מתחיל לחזור אליי לאט-לאט וככה אני מבינה עד כמה לא הרגשתי. לא היה בי חשק או תיאבון לשום דבר. גם לא לבשל או להיות במטבח. יש לי הסכם עם עצמי: את לא מכריחה את עצמך. יכול לעבור חודש ולא בישלת - סבבה. אני לא עובדת אצל אף אחד, אני עובדת בשבילי. אם לא בא לי - אז אני לא. פשוט לא".
אביבה שולפת מגש עם לחם שמרים-רוויון רך ומתקתק שמפיץ בכל הבית ניחוח חם ועשיר. היא שמה קצת ממרח זיתים על הצלחת ופורסת קיש בצל מקורמל ושזוף. היא חזרה למטבח.
עוגות שמרים קינמון וחמאה מלוחה של אביבה סיגל
רכות ואווריריות, ששמן יצא למרחוק. סיגל היא אשפית השמרים.
חומרים:
1 קילו קמח
1/2 כוס סוכר
4 חלמונים
50 גרם שמרים טריים
2 כוסות חלב
200 גרם חמאה רכה וכפית מלח או 200 גרם חמאה מלוחה
למילוי:
200 גרם חמאה רכה ו-1/2 כפית מלח או 200 גרם חמאה מלוחה
2/3 כוס סוכר חום
3 כפות גדושות קינמון
הכנה:
1. שמים את הקמח, הסוכר והמלח בקערת הבלנדר. מוסיפים את השמרים, החלמונים, החלב והחמאה ולשים עד שמתקבל בצק רך, נעים ואחיד - מינימום שמונה דקות על מהירות איטית.
2. כשהבצק אחיד ונפרד מדופנות הקערה מרימים אותו מעט, משמנים את הקערה, מחזירים את הבצק ומכסים. מתפיחים שעה לפחות. עד שהוא מכפיל את נפחו. אביבה לפעמים מתפיחה פעמיים. זה טוב לבצק עם הרבה שומן.
3. מחממים תנור לחום בינוני (180 מעלות).
4. מרדדים על משטח מקומח קלות את הבצק לעלה בעובי 1/2 ס״מ בערך.
5. עם כף או מרית מדורגת קטנה מושחים את הבצק בחמאה הרכה. בוזקים מעל את הקינמון, הסוכר והמלח (אפשר לערבב בקערה לפני), ומגלגלים לרולדה.
6. עם סכין, קלף אפייה או אפילו חוט (הכי טוב!) חותכים את הבצק לשבלולים ומסדרים על תבנית אפייה.
7. אופים כ-35 דקות או עד שהמאפים שזופים ותפוחים ומגרים מאוד.
