כגודל הציפיות, כך עומק הייאוש. כל גרמני עם טיפת מודעות ידע שזו נבחרת שלא יכולה לזכות בגביע. אבל, בעיקר לאחר ההצלחה היחסית ביורו 2024 עם ההעפלה לרבע גמר (הפסידה בקצה ההארכה לספרד שזכתה בתואר), התיאוריה הייתה שגרמניה יכולה ביום נתון לנצח כל יריבה. היא לא נבחרת טובה, יציבה או קשוחה מספיק כדי לנצח יותר משתי נבחרות איכותיות ברציפות, אבל רבע גמר נראה כמו משהו לבנות עליו.
הבעיה עם הנבחרת הזו היא הציפיות האחרות. גרמניה ביקשה ממנה שהיא תהיה אגדת ליל קיץ, שתשכיח מהם את המריבות הפנימיות, את עליית הימין הקיצוני, את הכלכלה המקרטעת, את בעיית המהגרים, משבר האנרגיה, את טראמפ, מחירי הדלק, את החום המתיש שהגיע אחרי החורף המדכא. מדובר במעמסה שאפילו נבחרות טובות היו כורעות תחתיה. וגרמניה היא לא נבחרת טובה.
אוהד גרמני מתוסכל
(עוז מועלם)
למען הצדק חייבים להגיד: זו נבחרת שעוברת תהליך. היא עוברת לידיים של פלוריאן וירץ וג'מאל מוסיאלה אחרי שההימור על דור המנהיגות של לאון גורצקה וג'ושוע קימיך הסתיים בעוד כישלון. זה מצריך זמן, אבל גם מעלה תהיות: איפה הכישרון הגרמני? איפה התשתיות שאמורות לשים ליד וירץ ומוסיאלה עוד כוכבים? גרמניה לא גידלה שוער כבר עשרים שנה, שום בלם כבר עשור, שום מנהיג שמתקרב ליכולות של טוני קרוס. מאז מירוסלב קלוזה לגרמניה גם לא היה קילר ברחבה שעושה גול מחצי מצב.
במקום להבריח את גרמניה מהמציאות היומיומית הקודרת, הנבחרת שמה לה מראה בפנים. נבחרת מיושנת, מסורבלת, חסרת רוח חיים, קפואה וחיה על העבר, שנשארה במקום בזמן שכולם התקדמו. טורניר שלישי בלי להגיע לשמינית הגמר זה כבר סטנדרט. המחסור במנהיגות מתחיל בדמות השחצנית והזחוחה של המאמן יוליאן נגלסמן, שניהל בצורה מחפירה את נושא השוער עם ההזמנה בשנייה האחרונה של מנואל נוייר, ירד על דניז אונדאב (הגולר היחיד שלו) ונתן קרדיט בלתי נגמר וחסר סיבה ללירוי סאנה החלש.
אימפריות נופלות לאט. הפסד נגד נבחרת שהובסה 4:1 על ידי ארה"ב ודורגה שביעית מבין שמונה העולות מהמקום השלישי; אופסייד בכדור קרן (אופסייד מקרן!! לגרמניה!!); שחקן שמוזהר על ידי השופט להתרחק מהשוער בקרנות, ואז עושה פאול מטופש על השוער ולוקח מגרמניה את מה שהיה יכול להפוך לשער הניצחון; הפסד בדו-קרב פנדלים לאחר מאזן נקי של 0:4 במונדיאלים עד עכשיו. עזבו יכולת, לאיפה נעלמה המשמעת הגרמנית? איך זה יכול להיות שכל תיקול הסתיים בשחקן גרמני שוכב על הדשא?
"לא נשאר מגרמניה שום דבר", זעקה הכותרת ב"מארקה" הספרדי. יורגן קלופ מחכה ליד הטלפון. הוא כבר גאל את ליברפול, מה זו נבחרת גרמניה בשבילו. אבל אל תבנו שזה יקרה: אם יש משהו שההנהגה הגרמנית - מהקנצלר, דרך נגלסמן ועד ראשי ההתאחדות - לא מסוגלים לעשות, זה להודות בטעות. ואם אתה לא מסוגל להודות שטעית, אתה גם לא יכול להחליף את הגורמים שהביאו לטעויות. וככה, אחת מאריות הכדורגל של כל הזמנים שינתה מצב צבירה והפכה לעוד נבחרת.
