לפעמים הכדורגל כותב סרטי דרמה הרבה יותר טוב מהיוצרים של הוליווד, מחפה על עלילה גנרית בטוויסטים מרהיבים של הרגע האחרון וסוחט ים של דמעות כשהמסך יורד.
פרגוואי וגרמניה - כן, זה הסדר הנכון - לא היו שותפות למשחק שייחרת בספר הזהב של המונדיאל, אבל סיפקו חומר גלם משובח לדוקו הבא בנטפליקס. שיעמום, מהפכים, פסילות, הארכה, פנדלים, גיבורים וגיבורים טרגיים, בדיוק מה שגביע העולם אוהב וזוכר.
שחקני גרמניה יורדים מהמגרש אחרי ההדחה הכואבת
"26 לוחמים יצאו למגרש, עכשיו הם אגדות כדורגל", התפייט מאמן פרגוואי גוסטבו אלפארו אחרי דרמת הפנדלים. הוא לא מגזים. מעטים נתנו סיכוי לפרגוואי הקטנה לנצח את האימפריה הגרמנית. ארבע אליפויות עולם, מסורת מפוארת וסגל בשווי של דירות יוקרה באספן. פרגוואי הותירה רושם לא טוב בשלב הבתים עם תבוסה לארה"ב והמאמן ספג ביקורות קשות והבטיח לתקן. גרמניה מנגד לא הגיעה זחוחה, אבל שיחקה ללא חוכמה, ללא ברק וללא סבלנות. בדיוק המתכון שפרגוואי הייתה צריכה כדי למצוא את הסדקים. מי שמחכה לקלישאות על המכונה הגרמנית, שישכח מהן. גרמניה פשוט הפכה לעוד נבחרת, ומהצד המעליב של המשפט. שקופה, חסרת איכות, חסרת אומץ. לא ריקוד, לא מכונה. מישהו בכלל היה מהמר פעם נגד הגרמנים בפנדלים?
קרם הגנה בהרכב
בוסטון עצמה התקשתה להתרגש מאירוע המשחק בשלב 32 הגדולות. הסקוטים כבר עברו כאן והשאירו רחובות מלאים בשירה, אוהדי מרוקו סיפקו צבע ורעש, אבל הפעם העיר הרגישה כמו עוד יום רגיל בניו-אינגלנד. גם באצטדיון למשחק נוקאאוט במונדיאל, עם גרמניה על הדשא, נותרו יותר מדי מושבים ריקים וטובים. טוב. עשרות אלפי גרמנים צבעו את היציעים בלבן, ובמעלה הטריבונות חירפו את נפשם ואת גופם מול השמש הקופחת של בוסטון אחר הצהריים. נקווה שקרם ההגנה היה חלק מההרכב שלהם. הפרגוואים, כמה אלפים בלבד, שמרו את הקול ואת התוף לרגעים החשובים באמת.
42 דקות של לחץ גרמני כמעט חד-צדדי הסתיימו בהתקפה אחת קטלנית של הנבחרת מדרום-אמריקה. כמו שלימדו אותנו דורות של קבוצות איטלקיות, לא תמיד צריך להחזיק בכדור כדי להחזיק בתוצאה. המחצית ירדה על בוסטון עם 0:1 מפתיע לפרגוואי. ביציע התקשורת נראו לא מעט עיתונאים גרמנים מתקתקים בעצבנות למערכות, והמילה “שייסה” הפכה למוטיב מרכזי בשיחות ביניהם. האוהדים הפרגוואים שלפו תוף והוכיחו שכשהם רוצים, הם יודעים להפיק חגיגה מוזיקלית קטנה גם בלב בוסטון. עד אותו רגע הם שמרו על איפוק כמעט גרמני, אבל השער של אנסיסו שיחרר את כל הבלמים. "גם יפן הובילה על ברזיל 0:1", ניסתה אוהדת גרמנייה להתנחם.
התקווה הזאת קיבלה חיזוק כבר בדקה ה-54. הניסיונות להכניס את דניז אונדאב לרחבה נקראו פעם אחר פעם על ידי ההגנה הפרגוואית, עד שהבום הגיע. קאי האברץ כמובן. הגרמנים באוויר, הבונקר נפרץ סוף-סוף. בינתיים, לפחות, רק הראשים מדברים בבוסטון.
הראש השלישי שדיבר הושתק על ידי הוואר. זה קרה בדקה ה-103, כשג'ונתן טה כבר רץ לחגוג מהפך, אבל השער נפסל בטענה לעבירה על אורלנדו חיל. הפרגוואים התחבקו כאילו כבשו בעצמם, הגרמנים פלטו אנחת כאב ארוכה.
ואז הגיעו הפנדלים, תחום מומחיות גרמני עתיק מאז חצי הגמר המיתולוגי נגד צרפת בספרד 1982. הדי-ג’יי של בוסטון שלף את “Sweet Child O’ Mine” של גאנז אנד רוזס כדי לנסות להרים את הקהל המיוסר משני הצדדים, והבעיטות נקבעו אל השער שמאחוריו התמקם היציע הגרמני הרועש ביותר, גדוד עם דגלים שלא הפסיק לשאוג.
אחרי שלוש החמצות גרמניות, כולל של טה האומלל, חואן קנאלה ניגש לבעיטה השישית עם מדינה שלמה על הגב, ושלח את פרגוואי לשמינית הגמר. חיל הסביר בסיום שלא מדובר בקסם אלא פשוט בהכנה מוקפדת. "היינו צריכים לנתח כל שחקן, כל פרט. בזכות זה הצלחתי להדוף שתי בעיטות". בפרגוואי חגגו לילה שנכנס מיד לפנתיאון. אלפארו אמר שרגע ההכרעה של קנאלה הוא בפירוש “צדק אלוהי, אחרי קריירה מלאה בהשאלות ובמאבקים".
המאמן הוכיח שהוא גם מנהל מוזיקלי בכלל לא רע. "אנחנו רוקדים לפי המוזיקה שנותנים לנו. לפעמים קומביה, לפעמים טנגו, לפעמים רומבה. היום זו הייתה פולקה”, אמר בסיום. עכשיו מחכה לפרגוואי המנצחת במשחק בין צרפת לשוודיה שהתקיים הלילה, ואחרי הסנסציה בבוסטון, ספק אם מישהו באסונסיון עדיין מאמין במילים "בלתי אפשרי".
כדורגל משחקים לפעמים 120 דקות, ולא תמיד גרמניה מנצחת, אפילו לא בפנדלים. מאז אותו ערב בבלגרד ב-1976, כשהפאננקה של אנטונין פאננקה השפילה את ספ מאייר, גרמניה לא הפסידה אפילו דו-קרב פנדלים אחד בטורניר גדול. במונדיאל זה לא קרה לה מעולם. חמישה עשורים של קור רוח, מיתולוגיה וכמעט ודאות מתמטית התפרקו בערב אחד בבוסטון.
הלב רוצה קלופ
נגלסמן יצא נגד פסילת השער, אבל לזכותו ייאמר שלא חיפש תירוצים. בתגובה לשאלות האם הוא מתכוון להישאר בתפקידו, הבהיר: "אני לא אדם שבורח מאחריות. אם ההתאחדות רוצה שאמשיך, אני מוכן לעשות את ההתאמות הנדרשות ולהוביל את השינוי". הוא הודה שגרמניה חייבת להשתנות ולהשתפר. "לקח לנו יותר מדי זמן להתחיל לשחק דרך האגפים. שלטנו במשחק, אבל לא הייתה לנו חדות".
בגרמניה לא מסתפקים בזה, וחלק מהפרשנים תוהים אם נגלסמן צריך להמשיך ומעלים שאלה אחת גדולה יותר: האם יורגן קלופ מוכן לחזור. נגלסמן מחזיק בחוזה עד 2028, אבל בכדורגל ההסכם החשוב באמת הוא זה שנחתם בלב של האוהדים. הרבה לבבות בגרמניה פועמים בקצב אחד: קלופ.
