ישנם מקרים שמהדורה מחודשת לאלבום של להקה שמאוד אהבת בעבר מובילה לחידוש הקשר איתה, ועם מי שהיית כשהאזנת לו אז. יש מקרים שאפילו מהלך שכזה לא מדגדג אצלך כלום. כש-Reload של מטאליקה יצא ב-1997, לא אהבתי אותו. אלבום ההמשך ל-Load שיצא שנה קודם לכן — וגם אותו קשה להגדיר כיצירת מופת — ביקש להמשיך בקו היחסית מעודן שמטאליקה נקטה אז.
ההצלחה הבלתי נתפסת של האלבום השחור שהלהקה הוציאה בראשית הניינטיז הביאה אותה לצומת דרכים. מחד, היא הפכה להרכב שכולם אוהבים עכשיו. מאידך, רבים מאלו שהיו איתה לאורך האייטיז — הרבה לפני שהפכה ליצרנית קליפים ל-MTV — הרגישו שהיא איבדה את דרכה.
איכשהו, ולמרות שחבריה לקחו הפסקה ארוכה כדי לחשב מסלול מחדש, בצמד האלבומים שהלהקה הוציאה ב-1996-1997 (התוכנית המקורית הייתה להסתפק באלבום כפול), מטאליקה הצליחה בערך רק בדבר אחד: להרגיז את שני המחנות, כל אחד מסיבה אחרת.
מעריצים סלחנים עם ארנק שמן אולי ישמחו לשים יד על הקופסה המאוד מנופחת של המהדורה החדשה, הכוללת לא פחות מ-301 שירים ושמחירה מגיע ליותר מ-250 דולר בחו"ל (לפני משלוח ומסים). מי שיסתפק בגרסה שעלתה לשירותי הסטרימינג, יגלה שהיא נשמעת טוב ושאף כלי לא הלך לאיבוד, להפך. ועדיין, למרות שהשתדלתי להגיע נקי ככל הניתן לסשן ההאזנה המחודש — ולו במטרה לגלות רובד נוסף שאולי חמק ממני בשעתו — המסקנה הישנה נותרה. הטיפול המחודש אמנם שיפר כמה מהקטעים ב-Reload, אבל אפילו הוא לא מסוגל להציל אלבום שהיה ונותר יצור כלאיים מפוספס.
