בזמן שבממשלה מקדמים חוקים שמיטיבים עם העריקים החרדים, יש מי שבוחר להמשיך ולהתנדב למילואים למרות שכבר אינו חייב לעשות זאת. בין אלה ישנם שלושה רופאים בכירים, שנעים בין חדרי הניתוח לפעילות בשטח ומשלמים מחירים כבדים על מאות ימי מילואים.
ד"ר צפריר אור (60) הוא מנהל טיפול נמרץ לב במרכז הרפואי לגליל, ומשמש במילואים כרופא בגדוד 8110 של חטיבה 5. "כבר ב-8 באוקטובר דיברתי עם הגדוד שעשיתי בו כל השנים מילואים, שכנעתי אותם שרופאים תמיד צריך, עשיתי הליך מהיר של התנדבות ויומיים אחרי כבר הייתי בנחל עוז", הוא מספר. מאז הוא כבר היה ביותר מ-300 ימי מילואים, וכבר נערך לסבב הבא שאליו הוא צפוי להיקרא.
"זה העניין הלאומי. אתה יודע שברגע שצריך, עושים", מסביר ד"ר אור, "כמה פעמים כבר אמרתי 'זהו, יותר אני לא מגיע', אבל אומרים לי שחסרים רופאים ואני בא".
איך מסתדר בלעדיו בית החולים? "הייתה תקופה מאוד ארוכה שהם היו צריכים להסתדר בלעדיי", הוא מודה, "זה הצליח בזכות הגיבוי שהמנהלים שלי נתנו לי ובשל העובדה שבתחילת המלחמה היו בצפון יחסית מעט תושבים. אני לא יודע מה יהיה הלאה. יש לי חשש שהסבלנות והתמיכה זה לא צ'ק פתוח לכל החיים. אני מכיר מקרים שבהם מנהלי מחלקות לא נתנו לרופאים לצאת למילואים".
ד"ר בן בן אברהם
ד"ר בן בן אברהם (50) הוא מנהל השירות להשתלות לב ולב מלאכותי במרכז הרפואי בילינסון, ומשמש במילואים כרופא המחוזי של פיקוד העורף במחוז חיפה. גם הוא היה בלמעלה מ-300 ימי מילואים מאז פרוץ המלחמה. "בנישה הקטנה של השתלות לב אין הרבה רופאים, ולכן אין ברירה אלא להיות בשני העולמות", הוא מספר, "רוב האנשים מגיעים למילואים ומתנתקים מחיי העבודה. לי אין את הפריבילגיה הזו. יש תמיד השתלות, והרבה פעמים אני מוצא את עצמי נמתח מפה לשם, עם שעות ארוכות של עבודה".
לדבריו, את המחיר הכבד ביותר משלמת המשפחה. "יש לי ארבעה ילדים בני 12-17. אם חצי יום אני בעבודה וחצי יום במילואים, לא נשאר זמן אליהם. גם אשתי רופאה, אז העומס הוא לא פשוט", הוא אומר, "לזה מצטרפים מחסור בשעות שינה והקושי הבריאותי שמצטבר לאורך זמן".
ד"ר גיא גולני
(רחל דוד, סורוקה)
ד"ר גיא גולני (53) הוא כירורג בכיר במרכז הרפואי סורוקה, ובמילואים הוא רופא ביחידת ניוד בחטיבה 551 ומדריך צוותים כירורגיים. ד"ר גולני שירת בסדיר ביחידה מובחרת, ובהמשך הפך לרופא במילואים. "אני אוהב לעשות מילואים. אף פעם לא הפסקתי", הוא מספר, "יש מחויבות, רצון לתרום ותחושת ערך. אתה מרגיש חיוני ושצריכים אותך, ויש אפילו תחושה, אמיתית או מזויפת, של שימור נעורים".
גם הוא שירת יותר מ-300 ימים. "מנסים לג'נגל", הוא מסביר, "הקולגות שנשארו במחלקה עזרו לי מאוד, יהודים וערבים, שהבינו את גודל האירוע. אבל היו מקומות שנאלצתי להגיד 'לא' לצבא, או 'לא' לבית החולים, והתבאסתי".
מה המחירים של השירות? "כשאתה חוזר מהמילואים, כל הבעיות שהזנחת מחכות לך", הוא אומר, "ברמה האישית, אני פרוד עם ארבעה ילדים שצריכים אבא. בנוסף, אין ספק שההתקדמות המקצועית שלי נפגעה: כנסים שמהם נעדרתי, מאמרים שלא כתבתי, זה שניתחתי פחות. יש פה אירוע גדול, שכולם משלמים עליו מחיר, גם אנחנו".
