יש עתיד? / גם המעריצים הכי אדוקים של יאיר לפיד, אז בשבתו בתור כוכב טלוויזיה, פזמונאי ואלוף ישראל בכתיבת טורים שישראלים וישראליות תולים על המקרר, לא העזו לחזות שהמסע הפוליטי שלו יגיע לאן שהגיע, כולל חניה קצרה אך היסטורית בלשכת ראש הממשלה. האיש שפתח מהדורת חדשות בהגשתו במילים "שלום, אני יאיר לפיד ויש לי עניבה", כבר כמעט שלא נראה בציבור בלעדיה. ב-2026 היא לא פחות "יאיר לפיד" מהחולצה השחורה הצמודה והג'ל בשיער, סימני ההיכר המובהקים שלו עד אז.
לפיד גם גבר על חשדנותם של אלה שראו בו כלא יותר מכלי ריק של מסרים קליטים ופופוליסטיים. גלי הצחוק מהמאמר "אחיי העבדים", במסגרת המחאה החברתית, הורגשו היטב בקרב קוראים וקוראות שלא הבינו מתי ואיך המיליונר הזה הפך לאח שלהם. אבל ה"עבדים" נתנו לו 19 מנדטים בבחירות 2013, שבוזבזו על סטאז' במשרד האוצר ועל השנים האחרונות בגרסה הסבירה של בנימין נתניהו. אחר כך, כשהמערכת הפוליטית יצאה משליטה, הוא הפך לגשר האחרון שמחבר בין כל חלקי המחנה הליברלי המפוזר, עם מעוזים משל עצמו ומיומנות פוליטית, זאת שברגע האמת גברה אפילו על האגו.
ודווקא בגלל כל זה, התחושה הגוברת היא שהמטוס של לפיד כבר לא ימריא לגבהים שבהם היה, ואולי עדיף שינחת בהקדם לפני שיתרסק עם הנוסעים והנוסעות בפנים. לאיחוד עם נפתלי בנט הוא הגיע ממילא מעמדת נחיתות אלקטורלית, והשלם תכף מתחיל לחפש חלקים בפחי זבל במקום להיות גדול מהם. ואמנם לא רק לפיד מונע העברת קולות מימין - בנט לא פחות שנוא ממנו בקהל היעד - אבל לא במקרה דמותו בקמפיין משנית, כמעט אמורפית. נדמה שהוא חווה מול גדי איזנקוט את מה שעבר על אביו המנוח כשאריק שרון ז"ל הקים את קדימה. "מבחינתנו", אמר אז טומי לפיד ז"ל, "לפתע פתאום בא איש כבד משקל, תרתי משמע, חדר למקום שבו משלנו בלעדית והתיישב לי על הברכיים".
האב לא הצליח להתרומם ובינתיים גם בנוגע לבנו זה לא נראה טוב. בעוד חמישה חודשים, למשל, הוא עשוי לראות את שותפו לוקח את המנדטים שנאספו גם בשמו ונכנס לממשלה תחת נתניהו, כי בסוף זה מה שהימין יגיד שהוא רוצה. ועכשיו לפיד צריך להרהר, שמא עדיף לתלות את העניבה לפני שהיא חונקת אותו.
איור: ירמי פינקוס
הזמנתם מקסיקני? / כפיות הטובה הישראלית, האם יש עוד תופעה מתסכלת כמוה? שנים, למשל, מטיפים מומחים כאלה ואחרים על הצורך "להוריד רכבים פרטיים מהכבישים", על מנת להקל את עומסי התנועה וגם להפחית בזיהום האוויר. והנה, בעת האחרונה נמצאה דרך מקורית להגשים את היעד: עוד ועוד מטעני חבלה מורידים רכבים פרטיים מהכבישים ובדרך גם את האנשים שיושבים בהם. במקרים נדיבים נגרם גם נזק למכוניות אחרות, שיזדקקו לתיקון ואולי לא יחזרו. ובכל זאת, אנשים מתלוננים.
יש גם מנטרה חדשה, בעקבות ריבוי מקרי הרצח והעובדה שזה מעניין לשר האחראי ולמפכ"ל הכושל שלו את קצה הטיקטוק: "ישראל הופכת למקסיקו". תגידו, הייתם במקסיקו? מדינה יפהפייה, אפילו משגעת, חופים זהובי חול ותכולי גלים, אנשים שמחים, אחלה נבחרת כדורגל, "הבית הכחול" של פרידה קאלו ודייגו ריברה בעיר הבירה, האמריקאים שמציפים בדולרים ושיזוף מוגזם את חופי קנקון וטולום. והאוכל, הו האוכל: טאקו, אנצ'ילדה, טמאלה, קצ'אפה. רק תבחרו, ולא לשכוח שהחריף שלהם זה לא החריף שלכם.
כן, אז יש גם ארגוני פשיעה סרטניים ותופעות של מקרי רצח ואזהרה לא ללכת באזורים מסוימים אחרי החשיכה, או בכלל. אז? זה לא מונע ממי שידו משגת (וטרם נרצח) לנסוע לשם, נכון? כבר לפני כמעט 30 שנה, כשאביב גפן שר על האישה שנטשה אותו, לאן היא טסה? למקסיקו. והנה היום היא לא צריכה ללכת כל כך רחוק. כן, אפשר לשפר את הגרסה המקומית של האוכל. עובדים גם על זה.
איור: ירמי פינקוס
הכוכב הזה מל / שישה ימים ו-150 שנים מפרידים בין יום הולדתה של ארצות-הברית לזה של מל ברוקס, ואלו שישה ימים ו-150 שנים שקרו בהם הרבה דברים, אך על פרט אחד כנראה שאין מחלוקת: ארצות-הברית הייתה הרבה פחות מצחיקה עד שהגאון הקומי הגיח ולימד את מולדתו ואת העולם כולו שאפשר ואף רצוי לצחוק כמעט על הכל, כולל התקופה האפלה ביותר בהיסטוריה האנושית.
למעשה, כשהיה בערך בן 90 הוא התיישב מול המצלמה של הבמאית פרן פרלסטין כדי לדבר, יחד עם קומיקאים אחרים, על הגבולות הדקים של הומור השואה. בסרט, "הצחוק האחרון", הוא שולף שפם מזויף בסגנון היטלר ומספר כיצד בילדותו הוא היה מחקה את הצורר וזוכה לצחוקים רועמים. "וכמה יהודים באו אליי ואמרו, 'זה לא ממש בטוב טעם'", הוא סיפר, "והייתי עונה: לא אכפת לי. איי דונט גיב א שיט מה 'בטוב טעם'". ברוקס לא אמר את זה כי לא מעניינים אותו הרגשות של בני עמו; הוא פשוט היה צעיר חצוף וחכם, שהבין שגם הקונספט הסובייקטיבי ממילא של "טעם" לא יכול להתעלם מהבטן שמתפקעת מהמראה של היהודי הזה עם שפם מזויף וגרמנית צווחנית. וחוץ מזה, דמיינו שהיה אכפת לו ואז כנראה שלא היינו מקבלים את "המפיקים" והמהפכה שהתחוללה בעקבותיו. הבנט דה ג'ואיש פיפל סאפרד אנאף?
בשלוש מילים / ויו לה פראנס.
משפט בשבוע: "אני מכבד אתכם, אבל תכבדו את עצמכם" (ראש השב"כ לשרים שדרשו ממנו לחקור הדלפה לתקשורת, כפי שנחשף ב־ ynet. טוב שלא ביקש מהם את הירח, או לעשות את העבודה שלהם)
מועדון עשרים ושבע / מועדון לבונטין 7 בתל–אביב יצא לדרך בזמן שישראל חזרה לבוץ הלבנוני. 20 שנה אחר כך הבוץ עדיין בוץ אבל גם לבונטין עדיין שם, והוא יחגוג יום הולדת בלילה מיוחד במוזיאון תל–אביב, שייערך ביום חמישי הקרוב (9 ביולי) עם מופעים של שלומי שבן, הילה רוח, פלד, יהלי סובול, עוזי נבון, מחווה לאביב מארק ז"ל ושלל אמני אינדי שלבונטין עבורם היה, נותר, ונקווה שגם יישאר, נמל בית.
