הבשורה, במלאת 1,000 יום ל-7 באוקטובר, היא שהממשל האמריקאי החליט לוותר על פירוז חמאס כתנאי לשיקום של רצועת עזה. פירוק חמאס מנשקו היה חלק מתוכנית 20 הנקודות של הנשיא טראמפ, שסללה את הדרך להסכם הפסקת האש בעזה. ממשלת ישראל אישרה את התוכנית באוקטובר 2025. שלב א' של התוכנית, החזרת יתרת החטופים, החיים והמתים, ושחרור 250 מחבלים, רובם רוצחים עם דם על הידיים, ו-1,700 אזרחים עזתים, בוצע. פירוק הנשק של חמאס היה המפתח להמשך.
מאז נפרדו הדרכים: ממשל טראמפ הלך בדרך שהתוו לו קטאר, טורקיה והאינטרסים הכלכליים של ראשיו במזרח התיכון; ממשלת ישראל נותרה מאחור, מבודדת ומנוטרלת. שלוש שנים לאחר תחילת המלחמה, עזה היא גם בעיה בשטח שהולכת ותופחת, וגם משל למה שקורה לנו בזירות האחרות, באיראן, בלבנון, בסוריה: אמריקה כבר לא איתנו. במונחים היסטוריים, זאת התוצאה הקשה ביותר של המלחמה.
"זה לא ייגמר בלי הגירה". וינטר בהר אדר השבוע
(ללא קרדיט)
הפרטים מחדדים את התמונה. האמריקאים עברו ממשא ומתן עקיף עם חמאס, באמצעות המתווכות, למשא ומתן ישיר: השליח סטיב וויטקוף נושא ונותן עם חליל אל-חיה, בכיר חמאס בקטאר. גילי כהן, הכתבת המדינית של ערוץ 11, חשפה את הקשר לראשונה. אימות לידיעה הגיע אליי ממקור מהימן. שבירת החרם היא חלק מתהליך ההלבנה של חמאס, שקטאר ממלאת בו תפקיד מרכזי. אילו חמאס היה משתנה אפשר היה להשלים עם התהליך. אבל השינוי התרחש רק אצל האמריקאים.
במשא ומתן האמריקאים מנסים להשיג הסכמה לפירוז חלקי: הנשק הכבד יפורק, הקל יישאר. תשעה חודשים מדברים, ועדיין אין הגדרה מוסכמת לנשק כבד. האם מרגמות הן נשק כבד? רקטות נ"ט? כטב"מים? רחפנים? נציגי חמאס לא ממהרים לשום מקום.
למרות שהנשק לא פורק האמריקאים החליטו לעבור לשלב ב', שיקום הדרגתי של שטחי עזה שמצויים בשליטה ישראלית. ישראל תיסוג לאחור; כוח בינלאומי ייכנס במקומה; ערים ייבנו מחדש; אוכלוסייה תעבור. הפרויקט יושלם בתוך עשר שנים.
כאשר נחתם הסכם הפסקת האש ההנחה הייתה שחמאס יתפרק מעצמו. קרה ההפך: השליטה של חמאס באוכלוסייה התייצבה והתחזקה; כמו באיראן, השאלה איננה מה חושב כל עזתי בליבו על המשטר, השאלה היא האם יש לו אלטרנטיבה. אם וכאשר האוכלוסייה תעבור מזרחה, לעזה המשוקמת, חמאס יעבור איתה.
בממשלת ישראל קיוו לפיצוץ שייחדש את המלחמה: מלחמה טובה לבחירות. פרסומים שיצאו בימים האחרונים הגזימו מאוד באיום הצבאי מעזה. אם אין אש לפחות שיהיה עשן. האיום הצבאי הוא הנושא הפחות מדאיג כרגע: צה"ל יושב במתחמים מבוצרים על שרשרת התילים בתוך עזה, שמשקיפה על ממלכת חמאס מלמעלה. הוא שולט ב-60 אחוז מהשטח (לא 70, כפי שמתעקש נתניהו) וסוגר על חמאס מסביב, כולל ציר פילדלפי. העתיד הוא הבעיה.
בינתיים משתזפים ראשי חמאס בקרני התהילה האיראנית. בשיחות שהם מנהלים עם השותפים שלהם באיראן הם מבקשים להשוות את מעמדם למעמדו של חיזבאללה: איראן תבהיר לאמריקאים שאם ישראל תעז לתקוף בעזה היא תחסום את מצרי הורמוז.
גם בלבנון ישראל לא יכולה לבטוח יותר באמריקאים: איראן מציצה מאחוריהם. סיפור רכס עלי טאהר כדוגמה: מתחת להר, בין הליטני לנבטיה, נחשפה מערכת של מנהרות ענק בשני מפלסים. אורך אחת מהן מגיע לקילומטר וחצי. במנהרות היו חדרי חולים וחדרי ניתוח, מחסני מזון ונשק ומאות לוחמים. רובם ברחו לנבטיה. על פי ההערכות נותרו כ-30. רוב תקריות האש עם צה"ל בסביבה נולדו מניסיונות חיזבאללה להגיע למחבלים הנצורים.
צה"ל נמנע מלפוצץ את המנהרות. הנימוק הרשמי טכני. מאחוריו מסתתר לחץ של ממשל טראמפ על הדרג המדיני: המנהרות נמצאות מעבר לקו הצהוב. האמריקאים חוששים מתגובה של איראן. דובר איראני כינה את ישראל "חיית המחמד של אמריקה". הוא לא מעודכן: ימי המחמד תמו. אנחנו המס שאמריקה משלמת תמורת השיט בהורמוז.
נתניהו יכול לטעון שלא העירו אותו בלילה שלפני ה-1,000; הוא יכול לטעון שלכל ההצלחות הצבאיות הוא אחראי ובכל הכישלונות אשם הצבא; הוא יכול אפילו לטעון שהציל אותנו מפצצות אטום שלא היו. אמריקה היא תחום ההתמחות שלו, מקור תהילתו, ארץ חלומותיו. שם, דווקא שם, נפלנו הכי קשה.
דרייפוס החדש
הר אדר הוא יישוב וילות בין הקו הירוק לגדר ההפרדה, בין קיבוץ מעלה החמישה לכפר בידו. בבחירות לפני ארבע שנים המפלגה הגדולה הייתה יש עתיד, עם 33.3 אחוז מהקולות; הליכוד שני עם 21.5 אחוז, גנץ שלישי עם 17.2 והעבודה פלוס מרצ 14 אחוז. ביום ראשון בלילה התקיים שם חוג בית עם עופר וינטר, אחד השמות המסקרנים במערכת הבחירות הנוכחית.
וינטר, 55, מח"ט גבעתי במבצע צוק איתן, נתפס בימין העמוק כגיבור וכקורבן. גיבור כי שירת במגוון של יחידות מובחרות; קורבן כי הקריירה הצבאית שלו נסתיימה בדרגת תת-אלוף, שתי דרגות פחות ממה שהוא וחסידיו חשבו שמגיע לו. הם מייחסים את קטיעת הקריירה שלו לביקורת שחטף בתקשורת, על הטפה דתית ומשיחית בטרם קרב ועל ירי חסר הבחנה כלפי אזרחים. השילוב בין גיבור לקורבן מצמיח למועמדות שלו כנפיים.
"וינטר בלי פילטר", הבטיחה כרזה נגללת (Roll up) בשביל הכניסה. תמונת המועמד, לבוש אזרחית, עם כיפה גדולה על ראשו, מילאה את הכרזה. הקהל מנה כ-70 איש, רובם המכריע חילונים, זוגות בגיל העמידה או גברים שבאו לבד, מהיישוב ומהסביבה. זה מה שקורה בדרך כלל בהופעות שלו ברחבי הארץ, אמר לי יועצו הפוליטי: הרוב המכריע של הבאים חילונים.
הווילה ענקית, רב-מפלסית, כמו הסטנדרט ביישובים כאלה. בר משקאות ומזנון עשיר עמדו לרשות הבאים. באחת הפינות הציתו גברים סיגרים. ריח של הצלחה גואה, בלתי מתנצלת, נישא באוויר. בעל הבית, במכנסיים קצרים וטי-שירט, קיבל את פני האורחים.
שמו של בעל הבית הוא מתי כרמון. לפי גוגל הוא בעל חברה למידע עסקי. "יש מי שיראו בו, כמוני, את דרייפוס החדש", אמר על וינטר בדברי הפתיחה שלו.
אורחי הכבוד היו שני ראשי מועצות מהסביבה: יורם שמעון ממבשרת ציון וקאזם איברהים מאבו-גוש. אל שניהם אחזור בהמשך.
וינטר פרס את תוכנית המלחמה שלו. "התנגדתי לכניסה לא חכמה לעזה", אמר. "אני לא מזלזל בחמאס, אבל הם חבורה של פושטקים. די באוגדה אחת כדי לגמור אותם.
"מהיום השני למלחמה אני אומר, מה אנחנו מתנפצים עליהם? לאן הם יברחו, לים? קודם כל צריכים לדחוק את כל האוכלוסייה דרומה. בדרום יהיה להם אוכל. על אלה שיישארו בשני השלישים הנותרים להטיל מצור. לא ג'נוסייד - מצור חכם.
"אני בעד מלחמות קצרות – להכריע מהר ולהחזיר את המילואים הביתה. ישראל צריכה ליישב את הארץ, לפתח אותה, לעסוק בעיקר, לא במלחמות שנמשכות שנים. אני שונא מלחמה. אני רוצה לחיות תחת גפני ותאנתי, עם הנכדים.
"אבל כשיש מלחמה אני קורע אותם. אני לא נלחם בידיים קשורות. אומרים לי, היו מגבלות בגלל החטופים; אומרים לי, האמריקאים לא נתנו. לא ככה נלחמים. בעזה יש פתרון מאוד פשוט: הגירה. לשם צריך לכוון. זה לא ייגמר בלי הגירה".
למשמע המילה "הגירה" נרשמה תזוזה על כיסאות הפלסטיק הלבנים על הדשא. נשים נרתעו; גם גברים. "מי ירצה אותם", העיר מישהו בקול.
וינטר לא התרגש. "זה לא משנה", אמר. "יש מי שייקח אותם. אני יודע מה שאני אומר: הייתי אמור להיות ראש מינהלת ההגירה. התכוונתי לעשות את זה".
איך אתה רואה את המצב ביהודה ושומרון, שאל אחד האורחים. הרי שם אתה לא יכול לעשות הגירה.
וינטר בטוח שהוא יכול. "הם יודעים שהארץ שייכת לעם היהודי", אמר. "צריך להגיד את זה בקול: אין מדינה פלסטינית ולא תהיה. בעבר הם אמרו שיזרקו אותנו לים. אחר כך שינו אסטרטגיה ואמרו מדינה פלסטינית. אנחנו אשמים, כי ברגע שהתווכחנו איתם על טריטוריה וסידורי ביטחון קנינו את הרעיון".
כשווינטר דיבר על הגירה הסתכלתי על קאזם איברהים, ראש מועצת אבו-גוש. הוא רכן על כיסאו. "אל תדאג, קאזם", אמר לו בקריצה יורם שמעון, ראש מועצת מבשרת. "אנחנו נזמין אותך לגור אצלנו." איברהים לא חייך.
לאחר יומיים שוחחתי עם איברהים בטלפון. הוא לא שמח לדבר על האירוע. "מתי הוא חבר משפחתי", אמר. "הוא טילפן להזמין. תבוא לשמוע, ביקש. רק תדע, הוא ימני קיצוני.
"אמרתי לו, רוב הסכמי השלום נעשו תחת שלטון הימין. אני אבוא. נכון, הופתעתי ממה שאמר. אני לא מסכים איתו. כל הרעיון לא בר-ביצוע, אבל טוב לשבת ולשמוע".
אני בן גביר?
וינטר יכול כנראה לקבל את המקום הראשון ברשימת מפלגת הציונות הדתית. מועמדותו תקפיץ את הרשימה מעל לאחוז החסימה, תעלים לרגע את סמוטריץ' הלא-פופולרי ואולי תמשוך קולות של כיפות סרוגות מבנט ומאיזנקוט. נתניהו ישמח.
אבל תהום מפרידה בין סמוטריץ', שחמק משירות של ממש בצבא, שדתיותו חרד"לית, רבנית, שמחובר פוליטית לחרדים, לאֲדֹנָי צבאות של עופר וינטר. השאיפה של וינטר היא להקים רשימה שתיבנה על מועמדים חילונים, נקיים מפוליטיקה; 400 אלף מצביעים שאינם חרדים ואינם ערבים יצטרפו לרשימות הבוחרים הפעם. זה הקהל שאליו הוא נושא את עיניו: צעירים שבגרו במלחמה, מאסו בפוליטיקה, קצת יותר מסורתיים, הרבה יותר ימנים.
האם השם וינטר אומר להם משהו? אני לא בטוח.
"הדור הזה הוא התקווה שלי", אמר וינטר בהר אדר. "דור הניצחון: לוחמים; לוחמות. החבר'ה האלה לא רוצים לריב – המריבות של הפוליטיקאים לא מעניינות אותם. זה הדור שיעשה פה שינוי.
"הסנטימנט הלאומי אומר, תחליפו את כולם. יקום פה גוף חדש והוא יביא בשורה אחרת לעם ישראל. אם אני אלך (לפוליטיקה) זה רק עם אנשים חדשים, כאלה שהקריבו, כאלה שהיו איתי בצבא".
"זה לא יעבוד", הבקיע קול ספקני מהדשא. בקהל הינהנו.
"אם אני מבין את מה שאתה אומר נכון, אתה בן גביר", הבקיע קול אחר.
"אני בן גביר?" שאל וינטר רטורית. "אני פלורליסט אמיתי. אני אומר, אפס פשרות עם האויב והמון פשרות אצלנו. אבל המצב הפוך – עם האויב עושים המון פשרות ואצלנו, חרמות.
"כשאיזנקוט היה רמטכ"ל הוא עשה הכל כדי לשלוח אותי הביתה. אני לא כועס עליו: אני נמוך מעשב, ולו, לאיזנקוט, יש זכויות. אבל אידיאולוגית יש תהום בינינו. יאיר גולן אמר שאני לא מתאים לצה"ל. למה? בגלל הדף הקרבי שהוצאתי. אוי, אוי, אוי (אמר בלעג), מה עשיתי. היום אין יחידה שנכנסת לשטח ולא עושה קודם תפילה".
וינטר לא לבד: המרחב הציבורי מאוכלס היום בדמויות שפניהן אל מצביעי ימין שמאסו בממשלה הנוכחית, שמאסו בחרדים, בבן גביר, בסמוטריץ', בשחיתות, במחדל, בהתנהגות של נתניהו, אשתו, בנו. הרשימה ארוכה: גנץ, הנדל, שמחי, כחלון, ארדן, אדלשטיין. כל אחד בא עם הפצע שלו, אבל יחד הם פלסטר על הגוף המדמם של שלטון נתניהו: הקולות שישאבו מבנט או מאיזנקוט יחזקו את גוש הימין לאחר הבחירות או ייעלמו לעד מתחת לאחוז החסימה. זה היה התפקיד שמילאה מפלגת כולנו של כחלון לפני עשור. נתניהו יעזור בחשאי, בתורמים, בתיווך, בהבטחות לעתיד. הם לגיון הזרים שלו, הקול השני במקהלה שעליה הוא מנצח.
וינטר טרם החליט האם ולאן ילך. "אני מתלבט", אמר בהר אדר. שומעיו התאכזבו: הם ציפו לאמירה ברורה, מחייבת, אמירה שתשאיר את ההחלטה אצלם. מתלבט? רק שמאלנים מתלבטים.
כבוד השופטים
השופטים בתיקי נתניהו חזרו והציעו השבוע לתביעה למשוך מתוך כתב האישום את סעיף השוחד. בעיני המעורבים במשפט האירוע היה דרמטי. נתניהו מיהר להסביר שהצדק יצא לאור: כמו שאמר תמיד, אין כלום כי לא היה כלום. אחרים שיערו שהשופטים נבהלו מהאיום של עמית חדד, פרקליטו של הנאשם, לזמן לבית המשפט מאות עדי הגנה. פקק העדים יתנגש במועד הפרישה של ראשת ההרכב, רבקה פרידמן-פלדמן, בעוד שנה וחצי, ואנה אנו באים; הערכה שלישית אמרה שביטול סעיף השוחד לא יקצר את המשפט: מדובר באותם עדים, באותן פרשיות. כל עוד לנאשם יש אינטרס בהארכת המשפט הוא ימצא דרך להאריך אותו. השופטים העלו את הצעתם כדי להחזיר לעצמם שמץ מאמון הציבור: אתם אומרים שאיבדנו את השליטה על המשפט? הנה לכם, לא איבדנו. על הדרך העניקו לנתניהו מתנה מורלית ויחצנית.
ואולי נמאס לשופטים להתבזות במשפט שהם יודעים שלא יוכרע אצלם אלא בקלפי: אם לאחר הבחירות נתניהו יקים ממשלה כרצונו הוא ימנה תובע כללי משלו, בסגנון ראבילו, שיסגור לו את התיק; אם יפסיד בבחירות הוא ילך על עסקת טיעון שכולם יודעים מהי.
ציפיתי שיהונתן תדמור, נציג התביעה, יקום ויישא את הנאום הבא: "כבוד השופטים, התביעה במשפט מודה לכם: פקחתם את עינינו. אנחנו מבינים עכשיו מה שלא הבנו ב-2015, כשהעבירות לכאורה נעשו. כל מה שעולל הנאשם, בתיק 1000, 2000 ו-4000, הוא כאין וכאפס לעומת מה שהוא מעולל עכשיו. אז הוא פעל במחתרת, בחשאי, כאחרון העבריינים. עכשיו הוא עושה אותם מעשים בגלוי, מקבל לכאורה מתנות יקרות ממיליארדרים בלי לדווח, מעניק הטבות כספיות מפליגות לאמצעי תקשורת שסרים למרותו, משחד מפלגות וחברי כנסת. למה הדבר דומה? לפרקליט של בריכת שחייה שמאשים בפלילים שחיין שהטיל את מימיו בתוך בגד הים שלו, אבל מעלים עין ממי שהטיל את מימיו מהמקפצה. זהו עוול משווע.
"פעם, כבוד השופטים, רעשה הארץ בגלל חשד לעסקה במטרה למנות מקורב פוליטי ליועץ משפטי לממשלה. עכשיו מתרקמת עסקה בין דרעי לנתניהו במטרה לחסל את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה ועוד להכשיר השתמטות חרדים – והארץ לא רועשת. חשבו על ההיסטוריה שלפעמים חוזרת בהפוך, קודם בתור פארסה, אחר כך בתור טרגדיה. חשבו על דרעי, נתניהו, על אילה חסון, איפה הם היו אז ואיפה הם היום.
"הטענה שלי, בתמצית, היא שחטאנו באכיפה בררנית: הפלינו לרעה את נתניהו המוקדם בהשוואה לנתניהו המאוחר. את נתניהו המוקדם האשמנו בפלילים; מול נתניהו המאוחר עצמנו עיניים.
"אי לכך, אנחנו מבקשים לסיים את המשפט בזיכוי רטרואקטיבי. ויפה שעה אחת קודם".
נאום לא היה. אפילו לא שמץ. הפרקליטות הודיעה שתשקול את המלצת השופטים בכובד ראש.
