לצרפת יש את שחקן השנה בעולם, שחקן נוסף שבישל 31 שערים בעונה החולפת, ואף אחד מהם הוא לא קיליאן אמבאפה, שנמצא שם גם כן ועם 18 שערים בשני מונדיאלים וחצי מחזיק בתביעה רצינית להיותו השחקן הטוב ביותר בתולדות הטורניר.
אי אפשר להרכיב מהמין האנושי 11 פרטים שלא מסוגלים לספוג מהם לפחות שלושה שערים במשחק. הניסיון לאגד חמישה כאלה בעלי אותה אזרחות – מן הסתם נואש יותר. העובדה ששוודיה שרדה 45 דקות לפני שספגה את הראשון היא בגדר נס, תוצאה של התערבות מאגית כלשהי, עסקה שהמאמן גרהאם פוטר עשה עם השטן ועליה עוד ישלם בהמשך.
"תן לי להחזיק מולם מעמד במשך שלושת רבעי שעה", אמר ליצור המקורנן, וכשזה שאל את האנגלי אם הוא יודע שכדורגל משחקים שעה וחצי, השיב לו המאמן שהוא יודע שאפילו השטן לא יכול לעצור את צרפת למשך משחק שלם.
אולי היה זה שעשוע מודע של צרפת, שהעבירה את שחקני ההגנה של שוודיה מפה לפה באותו האופן שבו כלב משחק עם בובת סמרטוטים. כשאתה כל כך טוב, זה כבר נהיה משעמם להבקיע ולנצח. השער הרי כל כך גדול, אז מה הבעיה להעביר בין קורותיו את הכדור פעם ועוד פעם? הרבה יותר קשה, ומאתגר, לנסות ולפגוע בקורה. אז אמבאפה עשה זאת ראשון, ומייקל אוליסה הגדיל לעשות זאת במספרת, ואז – אחרי שצרפת סיימה לאתגר את עצמה – היא התפנתה לסלק את השוודים.
מלאי של כישרון כמו זה בהתקפת צרפת – אל עוסמאן דמבלה, אמבאפה ואוליסה אפשר להוסיף גם את בראדלי ברקולה ודזירה דואה – לא אמור להתאפשר תחת אותו דגל. זו נבחרת שאר העולם שמתמודדת נגד נבחרות שמתוקף היותן נבחרות של מדינה בודדת נאלצות לפעול עם מגבלות מסוימות. לארגנטינה יש את לאו מסי, שהוא חצי אל וחצי בן אדם, אבל הוא חולק את החלק הקדמי עם אחד תיאגו אלמדה ועם לאוטרו מרטינס שכבש את שערו הראשון במונדיאל רק בהופעתו התשיעית בהרכב.
לברזיל יש את ויניסיוס אבל גם את ריאן ומתיאוס קוניה, שחקני פרמייר-ליג שורה שנייה; לאנגליה יש את הארי קיין ולצידו שניים (אנתוני גורדון ונוני מדואקה) שיכולים להיות לכל היותר נושאי הכלים של דמבלה ואוליסה.
על גרמניה, הולנד ונבחרות אחרות שכבר בבית מיותר לדבר. לפתע, ההדחה של גרמניה מול פרגוואי עוברת פחות כמו פדיחה בקנה מידה בינלאומי ויותר כמו החלטה מקצועית מושכלת. הדחה בפנדלים בשלב הנוקאאוט הראשון מול נבחרת דרום אמריקאית בינונית זה מוצא מכובד ביחס למה שצרפת עלולה הייתה להעביר אותה.
נבחרת צרפת משחקת במין זעם ששמור רק למי שכבר שלוש שנים וחצי חושבת על ההחמצה ההיא של רנדל קולו מואני בדקה ה-120 של הגמר – החמצה בודדת שמנעה ממנה את מה שנראה כרגע כמו מה שצריך היה להיות רצף חסר תקדים של שלוש זכיות. לא לחינם הנבחרת היחידה שהצליחה לעצור את צרפת מאז 2018 היא ארגנטינה.
לכאורה, מי שעצר אותה היה דיבו מרטינס, עם אותה הצלה בבעיטה של קולו-מואני ונוספת בפנדלים מרגלי קינגסלי קומאן. למעשה, זו הייתה בכללותה האנטיתזה המוחלטת לצרפת – כוכב אחד מול קונגלומרט כוכבים. סך הכישרון בנבחרת של צרפת היה כבר בקטאר הגדול ביותר, ומאז הוא רק גדל; במקרה של ארגנטינה, בדידותו של מסי, גנרל בצבא שפרט אליו מורכב כולו מלוחמים, רק הועצמה.
השנים עשו טוב לצרפת בכך שצירפו אל אמבאפה ודמבלה גם את אוליסה, בעוד במקרה של ארגנטינה, השנים רק הפכו את הפרעוש מבן 35 וחצי לבן 39 ועל הדרך גזלו ממנו את אנחל די מריה. הצבתן של שתי הנבחרות בשני צידי ההגרלה מבטיחה שיכולות יהיו להיפגש רק בגמר, ויש לקוות שכך יהיה.
אפילו יותר ממפגש עתיר רייטינג בין מסי לכריסטיאנו רונאלדו, זה מפגש חוזר בין הקונספט הארגנטינאי לזה הצרפתי שמסעיר את הדמיון. חשבו על זה כמפגש כדורגל שכונתי. אחרי שהפסידה במשחק על המגרש, צרפת שבה, מחוזקת בחבר חדש, רק כדי למצוא באותו המקום ובאותה השעה את אותו כוח על שלא הצליחה לגבור עליו בפעם הקודמת. ארגנטינה מסמלת עבור צרפת את האתגר הבודד שעוד שמור לנבחרת שטובה משמעותית מכל אחת אחרת – אחרי הכל, היא השד שלא הצליחה לגבור עליו. היא מסמלת את התיקון שגם הנבחרת המושלמת זקוקה לו.
אנגליה היא הרבה יותר ארגנטינה מאשר צרפת, תיאטרון נודד שמסתובב בארה"ב ומעלה הצגות יחיד שמתוחזקות על ידי 20 פועלי במה. הארי קיין הוא לאו מסי של השמן העמוק. לא בטוח שהוא מספיק גיבור כדי להביא לאנגליה את גביע העולם, אבל אמש הוא היה מספיק גיבור בשביל למנוע ממנה מבוכה יוצאת דופן אפילו בסדרי הגודל הפטאליים שלה, וגם זה משהו.
מאנגליה שהגיעה לשני הגמרים האחרונים ביורו ולכל הפחות לרבע הגמר במונדיאלים של 2018 ו-2022 נותר אחד השחקנים הטובים בעולם ולא מעבר.
הטורניר הזה כנראה לא יפסיק את הספירה של האנגלים, אבל הוא כן יעגן את מורשתו של קיין כגדול השחקנים של אנגליה בעשורים האחרונים, אם לא בכל הזמנים.
מסביבו של קיין – לא בלי סיוע מצידו של תומאס טוכל, שבחר סגל שמחוצה לו נותרו שחקנים כמו קול פאלמר – כולם התכווצו, והוא נהיה גדול יותר ויותר. הוא כבר לא יהיה האשם אחרי שאנגליה תודח, וזה כנראה כל מה שכוכב כדורגל אנגלי יכול לייחל לו.
