באמצע המחצית השנייה, כשנראה היה שנבחרת אנגליה לא תבקיע באצטדיון באטלנטה גם אם המשחק יימשך עד יום העצמאות של ארה"ב, הופיע על מסך הטלפון נתון סטטיסטי שהפך מצב רוח מחורבן ממילא לכמעט אובדני: רק פעם אחת בתולדות המונדיאלים הצליחה אנגליה לנצח אחרי שספגה ראשונה. זה קרה לפני 60 שנה בדיוק, במשחק שכל האומה חולמת לשחזר ולא מצליחה: הגמר האיקוני נגד מערב גרמניה ב-1966, שנגמר בזכייה תודות לשופט שלא פסל את השער הכי שנוי במחלוקת בתולדות הענף.
אמנם הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו לא בדיוק באותה רמה, אבל גם אנגליה נראתה כמו מועמדת לזכייה בגביע הטוטו ולא אחת הנבחרות הטובות בעולם. ואם זה מה שאומרים המספרים, אולי כבר עדיף לגמוע את הפיינט בהקדם ולהשלים עם הגורל: לפחות השחיטה בעיתונים למחרת תהיה משעשעת.
אבל כנראה שלא סתם מינו לנבחרת מאמן תוצרת גרמניה, מדינה שמבינה דבר או שניים בסבלנות מברזל ויכולת להוציא יש מאין. ובעיקר, יש לאנגליה מלך חדש, כזה שמאתמול בערב ועד להדחה (או הנפת הגביע, לכו תדעו) מביס ברמת הפופולריות את המלך הרשמי, ואולי גם את אמו המנוחה.
זה לא שקודם הארי קיין סבל מבעיית תדמית, והוא אף שרד את האכזבה הקולקטיבית לאחר החמצת הפנדל מול צרפת במונדיאל 2022. אבל כשאתה מחלץ כמעט לבדך את הנבחרת מאחד הבורות המביכים אליה היא נקלעה, אתה הופך להיות משהו אחר לגמרי.
בעיטה במוסכמות
עד לשער השוויון של קיין, שנראה כמו העתק/הדבק לשער שהבקיע רק ארבעה ימים קודם מול פנמה (כשהפעם המחליף אנתוני גורדון בתפקיד המבשל), האווירה בפאב הקטן במזרח לונדון הייתה של ישיבת שבעה על אדם לא אהוב במיוחד. הכניסה האיומה של אנגליה למשחק, שהיתרגמה לשער יתרון של בראיין סיפנגה כבר בדקה ה-7, טענה את החלל באומללות המוכרת להכאיב שמלווה את משחקי הנבחרת כשהיא דופקת את הראש בתקרת זכוכית.
העובדה שזה קרה כל כך מהר, כבר בשלב 32 האחרונות ועוד מול נבחרת שלא הפגינה, לשם השוואה, את היכולות של צרפת, מקסיקו או מרוקו, רק הוסיפה שכבה עבה של עגמומיות: הדחה בשלב כזה עוד תכריח את הציבור להתמודד עם בעיות לא פחות קשות, למשל זה שהאימפריה בדימוס מחליפה ראשי ממשלה כמו גרביים. גם השיפור במחצית השנייה, שהתבטא בכמה החמצות תמוהות, נתפס כהכנה בלתי נמנעת לקראת מפח הנפש שיתפרץ בסוף.
אבל קיין, שעד לשוויון הצליח להחמיץ מקרוב ולא לקבל פנדל בהחלטה שנויה במחלוקת, הראה שהוא בכל זאת עשוי מחומרים קצת אחרים. אולי זה משהו בשפת הגוף האטומה שלו, רחוק מהמנייריזם המקובל בקרב סופרסטארים ברמתו, שמאפשר לו להמשיך להאמין בזמן שאחרים הולכים ונכנעים ללחץ המצטבר. ואכן, בדקה ה-75 הוא נזקק רק לתנועה קלה שמאלה כדי להתייצב לכדור שהגביה גורדון ולנגוח פנימה ללא עוצמה יוצאת דופן, אבל כזאת שהספיקה כדי להכניע את ליונל אמפאסי, השוער המצוין של קונגו, ולקבוע עוד היסטוריה פרטית: אותו מספר שערים כמו פלה בגביע העולם.
דקה 7: הקונגולזים עולים ל־0:1 , האוהדים בלונדון המומים
(Cat Goryn, Action Images via Reuters)
קשה להעריך עד לאן ברחבי המדינה שמעו את השאגות, כיוון שהן הופיעו מכל כיוון. התסכול העצום - מהיכולת, מההחמצות, מההחלטה לא להזמין את טרנט אלכסנדר ארנולד, מגלי החום שהופכים לשגרה חדשה - התפוצץ בבת אחת. מאידך, התרחיש שבו אנגליה תפסיד לקונגו בפנדלים ולא בזמן החוקי לא הוסיף ביטחון.
אלא שמבחינת קיין, וגם גורדון, לא הייתה שום כוונה לגרור את הסאגה הזאת עד לשעה בה ילדים כבר צריכים לישון. ניכר שקונגו כבר ויתרה אפילו על האפשרות להפתיע במתפרצת, ולאנגלים נותר רק להילחם בדמיון המוגבל שסיבך את הסיטואציה. ואז הגיעה הדקה ה-86, והבעיטה הכי חזקה שיצאה מהרגליים של קיין כל חייו. לא בכדור הוא בעט, אלא בכל מי שהסתכל עליו וראה בחור גמלוני עם לסת מוזרה שלא יגיע רחוק בספורט שנעשה רק יותר מהיר, יותר חד, יותר תובעני. כל הקולות הללו עפו לתוך הרשת, והשמיים של לונדון התמלאו בגגות שהתנתקו מבסיסם מרוב היסטריה. עכשיו קיין כבר לא בשוויון עם פלה, ואנגליה כבר לא בתיקו מול קונגו. עם שריקת הסיום לא נשמעה אנחת רווחה אלא שאגת רווחה, זרים לחצו ידיים וחיוך נבוך התפשט על השפתיים בעקבות שעתיים שלא היו אמורות כל כך מסעירות.
קמים לתחייה
האדרנלין עדיין שטף את הגוף כשהטלוויזיה הושתקה והמוזיקה תפסה את מקומה. השיר הראשון, כמובן, הוא "שלושת האריות" והסלוגן שאף פעם לא מתממש, "איטס קאמינג הום". כרגע איטס קאמינג טו מקסיקו וכנראה נשאר שם. אבל אז נשמעו מכות התוף מהמפורסמות בפופ הבריטי, שמוכרות היטב לאוהדי הכדורגל בעיר מנצ׳סטר: אלו הצלילים שפותחים את I Am The Resurrection, ההמנון מלא החיים של הסטון רוזס. הארי קיין הוא לא מהאנשים שיגידו על עצמם "אני התחייה". אבל אתמול זה בדיוק מה שהוא היה.
לא בכדור הוא בעט, אלא בכל מי שהסתכל עליו וראה בחור גמלוני עם לסת מוזרה שלא יגיע רחוק בספורט שנעשה רק יותר מהיר, יותר חד, יותר תובעני. כל הקולות הללו עפו לתוך הרשת
