המכרז של המרכז
גם התחזיות הנדיבות ביותר למפלגות במרכז המפה הפוליטית, פוטנציאל של בין שמונה לעשרה מנדטים, לא יכניסו לכנסת את כל רסיסי התנועות והאישים שמתיימרים לייצג את הקהל הזה: מצביעי מרכז וימין רך, ממלכתי, שמאסו בנתניהו אבל גם בחרם נגדו, שמעדיפים ממשלה בלי חרדים ובלי ערבים על פני ממשלת הכרעה צרה. המרחב הזה משתרע מבני גנץ במרכז ועד עופר וינטר מימין. ובאמצע כל הטווח: יועז הנדל, דדי שמחי, משה כחלון, ירון זליכה, חילי טרופר, גלעד ארדן, יוסף חדאד, איילת שקד, עליזה בלוך, חגי לובר, שבות רענן. תנועות כמו אל הדגל, הרבעון הרביעי. וגם ח"כים יוצאי הקואליציה כמו יולי אדלשטיין, דן אילוז, שרן השכל, שהפגינו עמוד שדרה נגד חוקי ההשתמטות למיניהם ועכשיו מחפשים בית פוליטי חדש. וזו רק רשימה חלקית. מסובך להרכיב את חלקי הלגו בהתאם לאילוצי האגו ולתפיסות הפוליטיות. יש שם אנשי מרכז שבכל מקרה לא ישלימו לנתניהו 61, ואנשי ימין שיעשו זאת בשמחה בכפוף לתנאים שלהם.
ההתארגנות הכי מגובשת, לכאורה, היא של המפלגה הכי מעניינת בסקרי השבועות האחרונים: גנץ־הנדל־שמחי. יש מומנטום חיובי וסקרים מחמיאים, אבל המפלגה עוד לא קמה, אפילו לא על הנייר. למה החתימה מתעכבת? התשובה הנוחה מדי היא צו המילואים שקיבל הנדל. שותפיו מדווחים על קשיי מו"מ טכניים עם הפרטנר המיועד שנמצא עכשיו עם לוחמיו ובלי קליטה אי שם בגזרת שכם. צו המילואים הזה, אגב, אמור להסתיים רק אחרי הבחירות. ציניקנים יגידו שזה טוב יותר מכל קמפיין. אבל הנדל ייאלץ בשלב מסוים לחתוך לטובת האולפנים ומערכת הבחירות. יו"ר המילואימניקים כבר נתן כמעט 600 ימים במדים מתוך ה־1,000 שחלפו מאז 7 באוקטובר.
אבל הפערים הם לא רק טכניים. יש את שאלת המיקומים, יש פערי תפיסות: הנדל רוצה ממשלה בלי חרדים, גנץ תמיד הקפיד על יחסים טובים איתם. הרעיון שמככב במצע המילואימניקים, לשלול את זכות הבחירה ממי שלא שירת בצבא, לא יעלה על דעתו של יו"ר כחול לבן. מול שמחי העניינים לכאורה יותר פשוטים, אבל גם שם הסגירה מתעכבת. הרעיון הוא הנהגה משותפת, אבל לא קל לארגן את ההיררכיה הפנימית במשולש שבין רב־אלוף במיל' גנץ, תת־אלוף שמחי וסגן־אלוף הנדל.
אילוז. עמוד שדרה
(אלכס קולומויסקי)
אחרי שיפתרו את סדר המקומות בראש, נותר הוויכוח על המשך הרשימה. המילואימניקים רוצים ארבעה מקומות בעשירייה. לגנץ, שמביא את הכסף לקמפיין, יש ח"כים מכהנים לדאוג להם. דווקא שמחי יותר משוחרר בהקשר הזה.
אבל מעל הכל מרחפת שאלה יסודית: מה קורה אם אין דרך לכפות אחדות כמו שמבטיחה החבורה, אבל כן להשלים ל־61? שמחי התחייב שלא ישלימו לאף צד. מעניין לשמוע את זה דווקא ממי שרק לאחרונה עוד ניהל מו"מ על שיריון בליכוד. גנץ כבר התחייב שלא יהיה האצבע ה־61 של נתניהו, אבל לא ברור אם יסרב לתת גם לאיזנקוט ראשות ממשלה בתרחיש שבו לא יזדקק לרע"מ, ויעדיף עוד בחירות. הנדל מדבר על ממשלה ציונית. כלומר, ההישג הנדרש מבחינתו הוא של 61 בלי חרדים וערבים.
שמחי. היררכיה פנימית
(נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת)
אנשי גנץ רוצים לסגור עכשיו: לתפוס את המקום לפני שמסגרות אחרות יתארגנו. השותפים לוקחים את הזמן. יש גם את החשד התמידי שכל אחד מהם מנהל מו"מ מקביל עם גורמים נוספים. חילי טרופר, למשל, שומר על דממה תקשורתית. בכחול לבן יש מי שמפנטז על חזרתו למפלגה. אבל אפשר להעריך שהקו שלו הרבה יותר נוקשה מול נתניהו. בניגוד, לגנץ הוא לא נטש את גוש רל"ב.
ולכל אלה נוסף פרדוקס אחרון: כל אחד מהשחקנים הללו מכוון לתפקיד שר בממשלה הבאה. אם חזונם יתגשם ותיכפה אחדות על המפלגות הגדולות, מספרית אין צורך בהם כדי להקים את האחדות הגדולה. דווקא אם יסכימו להשלים לאחד הצדדים, כל אצבע תהיה שווה כיסא נכבד סביב השולחן.
ארדן. מחוץ בבלוק
(רפי קוץ)
הלוויין של ארדן
עופר וינטר היה מזכיר צבאי של ארבעה שרי ביטחון: נתניהו, גנץ, בנט וליברמן. לתפקיד הזה הוא מונה בשלהי כהונת הרמטכ"ל גדי איזנקוט. היכרות יש לו עם כל השחקנים: מבנט הוא התאכזב, מגנץ לא התרשם, מאיזנקוט הוא התרשם לרעה. נשארו נתניהו וליברמן. על הראשון יש לו הרבה ביקורת, אבל גם הערכה. על השני קשה לחלץ ממנו מילה רעה. בליכוד חשדו שווינטר מתואם עם בנט, אולי בגלל הימים בהם נפגשו בחשאי בצוק איתן, אבל אם יש מקום לדאגה מבחינתם הוא דווקא בגזרת יו"ר ישראל ביתנו. זה יעמוד למבחן רק בתרחיש של היעדר הכרעה.
וינטר, שמתלבט אם לרוץ, מתכוון למקם את עצמו בימין. הוא לא יעמוד בין הגושים אלא יכריז מראש על העדפת הצד של נתניהו. עם שיפורים: הבשורה שווינטר מעוניין להציע היא שילוב דם חדש בימין, שלא נגוע בכל כשלי הקדנציה האחרונה, גישה התקפית שלא נגועה במחדל 7 באוקטובר, וקו נמרץ יותר בגיוס חרדים – נושא שמוכר לו מקרוב במסגרת תפקידיו בצה"ל. למרות הכיפה הסרוגה שלראשו הוא רואה בעצמו נציג של מפלגה כלל־ישראלית, ולא מעוניין להצטופף עם סמוטריץ' באותה מסגרת מגזרית. בסוגיית שילוב הלוחמות בצבא, למשל, הוא חלוק עליו נמרצות. בליכוד יש מי שעדיין מקווה לכפות עליהם ריצה משותפת.
מי שעשוי לכרסם באותו מרחב הוא גלעד ארדן, שגם כן מכוון להקמת מפלגת ימין מובהקת, אבל אולי בניגוד לווינטר, לא יתייצב רשמית בבלוק נתניהו. זה אמור להיות ליכוד ב'. בין השמות המדוברים נמצא יוסף חדאד, אבל מתקיימים גם מגעים נמרצים עם שקד ואדלשטיין שבינתיים מתמרנים ביחד. השלישיה ארדן־אדלשטיין־שקד היא כרגע המשקולת הימנית האפשרית מול גנץ־שמחי־הנדל. יש הבדלי ניואנסים, אבל בפוליטיקה אין מקום לכל מי שפותח בוטיק ייחודי בטעם אישי.
לכאורה, הקו החדש של נתניהו פינה להם קצת מקום: קמפיין הממשלה הלאומית הרחבה שלו הוא בעצם הודאה רשמית של ראש הממשלה שאין לו ממשלה אחרי הבחירות. הקואליציה הנוכחית, בסקרים שהוא רואה, כמו ברוב הסקרים בישראל, לא מגיעה ל־61. רחוק מכך. הוא צריך מפלגת לוויין אחת, אולי שתיים, כדי להישאר בשלטון. ההבטחה המשומשת לממשלה לאומית היא הכרזה מעודדת לכל מפלגות האמצע, בדגש על וינטר וארדן. החשש שלהם הוא קמפיין אגרסיבי של נתניהו ברגע האחרון שיזהיר שכל קול להם הוא קול לשמאל. מרגע שמדברים על ממשלה לאומית רחבה, יש לגיטימציה למפלגות שאינן מתוך הגוש הקיים.
כמו וינטר, גם ארדן מתלבט. מועד ההחלטה שקבע לעצמו חלף, אבל הוא עדיין לא הציג מפלגה. זה צעד שאין ממנו דרך חזרה: עזיבת הליכוד מוציאה אותו מהמרוץ לראשות המפלגה ביום שאחרי נתניהו, שנראה קרוב מאי פעם. יוסי כהן למשל, היה נותן הרבה לקיצור תקופה שיסלול לו את הדרך להתמודדות עתידית שם. מנגד, יש מי שאומר לארדן שאחרי נתניהו הליכוד הוא יותר נטל מתועלת. מפלגת מנגנון מסואב ששווה מנדטים בודדים.
אין מקום גם לווינטר וגם לארדן, גם לטרופר וגם לגנץ. אם כולם ירוצו בנפרד, יש מי שמקווה שם לברירה טבעית שבה ישרוד החזק, אבל התרחיש הסביר הוא שאף אחד מהם לא יעבור. מבחינת נתניהו, שזקוק למפלגות לוויין, זה לא בהכרח אסון: הוא אכן מאבד קצת קולות למרכז, אבל יודע שהגוש הנגדי משלם כפליים לפחות.
טייב. עימות חזיתי
(שלו שלום)
דאגת אריה
הקואליציה מקדמת חקיקה במחלוקת בימי בין המצרים, בגלל מה שמחכה לה בימי בין הזמנים: בעוד שלושה שבועות תלמידי הישיבות יוצאים לחופשה השנתית. בשגרה, כשרובם ספונים בבתי המדרש ובלב הריכוזים החרדיים, המשטרה עוצרת את השוליים, אלו שנמצאים על הברזלים, נוסעים לאילת או נתפסים על עבירות תנועה בכבישים. תכף זה ישתנה: כשגם מיטב העילויים בחופשה, כל סיור קליל של משטרה צבאית לחופי הכנרת עשוי למלא את כלא 10 בערב אחד. אפילו בלי מבצעי אכיפה יזומים, החיכוך הרגיל עם שוטרי מסוף בימי חופשה, כפול עשרות אלפי משתמטים, יניב עשרות או מאות מפגשים בין העריקים לבין החוק. מעצרים כאלה יגררו הפגנות וחסימות כבישים שבהן ייעצרו עוד עריקים במעגל שמזין את עצמו. החקיקה המואצת מנסה לתת מענה לתרחיש הזה, גם אם כזה שיבוטל בבג"ץ. ההתייצבות החזיתית של נציג אכ"א תא"ל שי טייב בדיון בכנסת נגד החוק מקשה עוד יותר על היכולת שלו לעמוד בביקורת שיפוטית, אפילו כהוראת שעה. זה צעד לא מובן מאליו של הצבא שבדרך כלל מרכך ויכוחים כאלה מול דרג פוליטי. בתוך צה"ל יש גישות שונות בשאלה האם החיכוך מועיל לגיוס או פוגע בו, אבל זו עמדתו הרשמית של הצבא.
המסקנה באכ"א שהתועלת מרובה מהנזק, ויעידו מספרי החרדים שמתגייסים עכשיו בלי חוק. שנת הגיוס הצה"לית נמדדת מיולי ליוני. כלומר, שנת הגיוס 2025 הסתיימה השבוע. בצבא עדיין אוספים את הנתונים המדויקים, אבל ההערכה היא שיגיעו לכ־3,500 חרדים שהתגייסו. כפול מבשנה הראשונה למלחמה, שבה היו רק 1,800 מתגייסים מהמגזר. הנתון הזה קצת נבלע בצל המספר המאיים של 90 אלף עריקים שהציגו בצבא, אבל הוא מעיד על מהפכה. מתברר שדווקא בלי חוק, ועם סכנת המעצרים, משהו קורה בשטח.
זה מסביר גם את חריפות הטקסטים ערב קודם בהפגנה בבני־ברק. בעצרת הזו, שבה קיללו את הרמטכ"ל על הבמה, בקהל צעקו נגד דרעי. זה אולי אליבי לכך שידו של יו"ר ש"ס לא הייתה במעל נגד הרמטכ"ל, אבל בעיקר חדשות רעות מאוד עבור דרעי אישית.
זה היה אירוע של אנשי הרב יצחק יוסף, שנאם בו, ושל זרמים שקרובים לפלג הירושלמי. ברית שמאגפת אותו בנושא הגיוס, אבל גם בשאלה עקרונית של מי מנהיג את התנועה. הרחוב לוחץ על דרעי לברוא אבן שלא יוכל להרים. רק הוא יכול להפוך את הרב יוסף הבן לנשיא מועצת החכמים. אבל מרגע שהרב יקבל את המעמד, הוא יהיה חייב לציית לפסיקותיו. ולזה דרעי עדיין לא מוכן. לחתונת נכדתו של הרב השבוע הוא לא התייצב, מחשש לביזיונות נוספים במעמד רב־משתתפים שבו שוב עשויים לתקוף אותו, אבל התייצב לאירוע שבע ברכות אינטימי וסטרילי. הרב היה מנומס, הם שתו יין יחד, דרעי ישב שלוש שעות לצידו, מצולם מכל זווית. בסוף גם קיבל ספר עם הקדשה. הרב יוסף מכנה אותו "יושב ראש התנועה שלנו", נוהג במפלגה מנהג בעלים, וגם בירך אותו באופן שמסגיר את הרגלי הלמידה של דרעי, אבל אולי גם ברמיזה פרוידיאנית לרגל סיום הש"ס.
