מצד אחד, החופש הגדול. מצד שני, תקופת "בין המצרים". השבוע ביום חמישי צמו את צום י"ז בתמוז, יום פריצת חומות ירושלים. בעוד שלושה שבועות – תשעה באב. ובדופק המשותף שלנו, אלה שלושה שבועות שיש בהם מנהגי אבלות, ימים של חיסרון וכאב, וגם ימים של פוטנציאל ותיקון ותקווה, כבר אלפי שנים.
אחרי שקוראים את פרשת השבוע, פרשת פנחס, קוראים בבתי הכנסת גם הפטרות מיוחדות של צער, לשלוש השבתות האלה.
ננסה להתחבר לתדר הזה, של חורבן ובניין.
קביעת מזוזה בבית הכנסת של כיסופים, שרלוט הרצברג, הרב אליהו ברודני, בית המקדש
(צילומים: מתוך פייסבוק, ויקיפדיה, מתוך יוטיוב)
*
נתחיל בקיבוץ כיסופים שבעוטף עזה. זו לא הכותרת הראשית, משום מה, אבל חברי כיסופים חוזרים הביתה. ב-7 באוקטובר איבד הקיבוץ 18 אנשים. חבר הקיבוץ שלמה מנצור נחטף לעזה ונרצח באותו יום. עשרות בתים נהרסו, מבני ציבור נשרפו כליל. חורבן.
ועכשיו, אחרי יותר משנתיים – בניין. רוב הקהילה התגוררה זמנית ביישוב עומר. כעת הודיע יו"ר קיבוץ כיסופים, ליאור כרמל, ש-90 אחוז מהתושבים החליטו לחזור, וגם לקלוט תושבים חדשים שמבקשים להצטרף. חקלאות, חינוך, תשתיות, הכל חוזר לחיים. "הקיבוץ שנראה כמו אתר הרס נראה עכשיו כמו אתר בנייה", סיפר לי השבוע אחד מחברי הקיבוץ הצעירים.
אבל יש גם חידוש. הקיבוצניק הצעיר שלח לי תמונות מרגשות. "75 שנים חלפו מאז שההורים שלנו הקימו את הקיבוץ הזה, והשבוע לראשונה נחנך בו בית כנסת. החלטנו שאנחנו חוזרים, אבל רוצים לשדרג".
את הטקס ניהל הרב אריאל איגרא מהיישוב הסמוך שלומית. "אנחנו אחים", הוא אמר, "וברגע שפניתם וביקשתם עזרה בהקמת בית הכנסת, היה לי ברור איך לעזור".
וזו העזרה יוצאת הדופן של שלומית לקיבוץ כיסופים: ב-7 באוקטובר נפלו ארבעה מתושבי שלומית, שיצאו להגן על היישוב הסמוך פרי גן. הם הדפו את המחבלים והצילו את היישוב. לזכרם, נבנה לאחרונה בית כנסת חדש ויפה בשלומית. "הציוד של בית הכנסת הקודם, נתרם בשמחה לחברים מכיסופים", סיפר לי הרב איגרא, "אבל רק בטקס סיפרתי להם מי בנה ושיפץ את הציוד הזה. החברים שלנו, הגיבורים ראובן שישפורטיש ובכור-חי סויד הי"ד שנפלו בקרבות בשמחת תורה, הם ששיפצו את הבימה ואת ארון הקודש. עכשיו הבימה וארון הקודש האלה נמצאים בבית הכנסת החדש של כיסופים".
כשהרב איגרא סיים לספר זאת, ניגש אליו בהתרגשות אחד מחברי כיסופים. "אתה רואה את החנוכייה הזו, שהצבנו כאן בתוך בית הכנסת? זו חנוכייה שבנה החבר שלי שלמה מנצור הי"ד".
המעמד המשיך בתפילת מנחה ראשונה. גם בשבת הקרובה יהיה שם מניין. ובפתח הדלת של בית הכנסת החדש, קבעו מזוזה. אחד מחברי הקיבוץ בירך, והוסיף ברכת "שהחיינו".
הרב איגרא אמר לו: "בואו נחשוב כמה המילים האלה משמעותיות. עבורי כתושב שלומית, עבורכם, שמסמלים את הכיסופים, את הגעגועים, וגם את החזרה לכאן. אתה השליח של כל הקיבוץ לברך 'שהחיינו'. אני מאחל לכם שעוד כמה זמן כבר נקבע מזוזה חדשה, במבנה חדש, כי לא יהיה כאן מקום מרוב מתפללים חדשים".
ואז נשמעו המילים: "שהחיינו, וקיימנו, והגענו לזמן הזה".
אמן.
*
"יכול להיות שבישראל לא שמעו על שרלוט?", כתבה לי השבוע ג'יין, חברה מניו-יורק. נדמה לי שהתשובה שלילית, ולכן אני כותבת על אחד האירועים המדוברים בקהילות היהודיות בארה"ב.
שרלוט שיינדל הרצברג בת השמונה מפומונה, ניו-יורק, רכבה על אופניים ליד הבית ונהרגה מפגיעת מכונית. הנהג, שלקח מיד אחריות על התאונה הנוראה, הוא החבר הטוב והוותיק של יהודה, אביה של שרלוט.
"ברגע ההוא, שני חיים היו יכולים להסתיים", אמר בהלוויה האבא יהודה. "החיים של שרלוט, והחיים של החבר שלי. אבל זה לא מה שיקרה". בהספד שנשא, הוא ביקש שהטרגדיה תביא ליותר אחדות ושלום. למחרת, כשאנשים הגיעו לנחם את המשפחה, הם ראו בביתם את הנהג הפוגע ואת אשתו. הם כולם בכו ביחד וחיזקו זה את זה.
כבר במהלך השבעה נולד קמפיין "שלום לשרלוט", shalomforsharlotte. המשפחה האבלה מבקשת מכל מי שיכול לסיים ריב ישן, לטפל בטינה שהצטברה, בסכסוך שכנים או נתק במשפחה – לעשות זאת לעילוי נשמתה של שרלוט, וגם לספר להם. בשעה שהטור הזה נכתב, נאספו באתר 2,313 סיפורים כאלה מ-42 מדינות. "יכולנו לבחור להאשים, לכעוס ולשקוע", מסבירה שם המשפחה, "אבל אנחנו מבקשים מעצמנו וגם מכם לקרב את הגאולה בצעדים קטנים של בגרות ואחריות".
הסיפורים מדהימים: שני אחים שלא דיברו שבע שנים, חזרו לדבר. שותפים עסקיים שלא דיברו שלושה חודשים, טיהרו את האווירה ביניהם. בית כנסת שעמד להתפצל בגלל מריבה, החליט להיכנס להליך של גישור. הורים שסבלו מניכור הורי שלחו הודעת טקסט אישית ומרגשת לילד שלהם "חושבים עליך, מקווים שאתה בסדר" וקיבלו לראשונה מענה.
הרב אליהו ברודני, ממנהיגי יהדות ארצות-הברית, העביר שיעור כשמספר אירועי הפיוס והשלום עמד "רק" על 500, ואמר כך: "אני יכול ללמד שיעורי תורה על שלום ועל תיקון המידות, אבל אנחנו, בכל העולם היהודי, מקבלים בימים אלה שיעור חי, לנגד עינינו. חיים בקרבנו אנשים גדולים, שמבקשים מכולנו לגדול".
*
ולסיום, כמה תזכורות:
• פרשת פנחס היא הפרשה השמינית בספר במדבר. זו הפרשה השנייה באורכה מבין כל פרשות השבוע, ויש בה 168 פסוקים.
• בין הנושאים הרבים בפרשה: פנחס מקבל ברכה ייחודית על כך שפעל בתקיפות ועצר את המגפה בעם ישראל, עריכת מפקד גדול שבו סופרים את העם, וגם הכרזה על יורש למשה רבנו, שלא ימשיך להנהיג את העם אל תוך הארץ.
• חכמינו מבקשים שנשים לב: משה רבנו מתפלל להיכנס לארץ ישראל, אבל לא נענה. הוא ממשיך במרץ לחשוב על העם ולא על עצמו, ומבקש למנות מנהיג מתאים. לתפקיד נבחר יהושע בן נון.
• ובסוף הפרשה – פירוט הקורבנות שהוקרבו בבית המקדש בזמנים ובחגים שונים (שבת, פסח, שבועות, ראש השנה, יום כיפור, סוכות ועוד). זה ממש לוח השנה שלנו, עד היום. חכמינו מסבירים שהתפילות שלנו בימות החול, בשבתות ובחגים מקבילות לקורבנות האלה.
שבת שלום.
הסטטוס היהודי: "כֹּה אמַר ה': זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (הנביא ירמיהו, מתוך ההפטרה שקוראים בשבת בכל בתי הכנסת)
