לחגיגות יום ההולדת ה-200 שלה, ב-1976, הגיעה ארה"ב במצב רוח רע.
מלחמת וייטנאם הסתיימה רשמית רק שנה קודם והאומה עוד לא התחילה אפילו לעכל את הטראומה והמחיר הקשה, במלחמה שממשלים רצופים משתי המפלגות שיקרו לאמריקאים לגביה. האינפלציה הייתה גבוהה, פרשת ווטרגייט פגעה באמון הבסיסי בשלטון, והמתחים העצומים של שנות ה-60 עדיין ריחפו מעל. היה חשש אמיתי שחגיגות ה-200 לניסוי הדמוקרטי הגדול יהיו עגומות במיוחד.
החשש הזה התבדה משתי סיבות. אחת היא שרוב האמריקאים אז עדיין הרגישו גאווה לאומית אמיתית בערכי היסוד של האיחוד השביר, והסכימו על כמה עקרונות יסוד: שלטון החוק, דמוקרטיה, חופש העיתונות, חופש הביטוי, השארת הצבא מחוץ לפוליטיקה, הפרדת הדת מהמדינה, פתיחת זרועות למהגרים ופליטים כמו שמבטיח פסל החירות.
הסיבה השנייה הייתה ג'רלד פורד. סגנו של ניקסון שהחליף אותו אחרי שהתפטר, כיהן בתפקיד נשיא ארה"ב רק שנתיים וחצי, אבל הזמן הקצרצר הזה הספיק לו כדי לייצר מורשת שעומדת גם היום: הוא שם יוד על פצעי האומה וחבש אותם. בסוף, ארה"ב חגגה ביחד יום הולדת 200 כשהיא רוקדת עם ג'וני קאש ברחובות וושינגטון. ג'ימי קרטר, שניצח את פורד בבחירות ב-1976, אמר מיד בתחילת נאום ההשבעה שלו: "בשמי ובשם האומה, אני רוצה להודות לקודמי בתפקיד על כל מה שעשה כדי לרפא את ארצנו".
לא עוצר. טראמפ
(Julia Demaree Nikhinson, AP Photo/Julia Demaree Nikhinson)
הרבה מאוד דברים קרו בארה"ב ב-50 השנים שעברו מאז, רובם לא טובים. הכרסום הזוחל בחלום האמריקאי המובטח, הפערים הכלכליים העצומים, ה-11 בספטמבר, מלחמת עיראק, המיתון הגדול, קריסת קדושת העיתונות הממסדית, מותה של האמת האובייקטיבית. בדרך איבדה ארה"ב גם חלקים מהנשמה הגדולה שלה. היא בקושי עושה קולנוע מרטיט, כבר לא כותבת מוזיקה נצחית, כמדינה היא לא משקיעה בתרבות ורוח, והיא מישכנה את עתיד ילדיה בידי כמה מיליארדרים. היא מפולגת הרבה יותר מב-1976, והפעם גם אין לה נשיא שיש לו עניין לאחד אותה אפילו ליום אחד.
ההיסטוריה של ארה"ב תמיד הייתה מאבק בין נרטיבים שונים לגבי מהי אמריקה, למי היא שייכת, מיהו אמריקאי ומי לא. זה משחק פוטבול אחד ארוך ובלתי נגמר, שמוכרע שוב ושוב מדי ארבע שנים בקלפי. כולם הסכימו לקבל את התוצאות, אחרת אין לניסוי הזה עתיד. עכשיו גם הסכר הזה נפרץ וארה"ב היא דמוקרטיה פגומה במקרה הטוב. ל-4 ביולי הזה היא מגיעה כשחצי מהאזרחים שלה חיים במציאות אחת, חצי חיים במציאות אחרת, וכל צד בטוח שהצד השני הוזה. ולכן היא מקרטעת לעבר יום ההולדת ה-250 כשהדבר העיקרי שמאחד אותה בימים אלו הוא נבחרת כדורגל - כדורגל! - שנראית בדיוק כמו אותו חלום אמריקאי שהלך לאיבוד ומי יודע מתי ואם יחזור.
