ארצות-הברית מאוהבת רשמית בנבחרת שלה. האמריקאים מתים על ווינרים מיתולוגיים כמו ג'ון וויין, ג'ו דימאג'יו או מייקל ג'ורדן, ועכשיו יש להם סיבה טובה להזדהות גם עם יחידת העילית של הכדורגל. אחרי אכזבות חוזרות ונשנות מאז מונדיאל 2002, הנבחרת שלהם סוף-סוף ניצחה במשחק נוקאאוט בגביע העולמי וגם הראתה אופי כשעשתה את זה בעשרה שחקנים מול בוסניה – כובש השער הראשון פולארין באלוגון הורחק בדקה ה-64 – כשהשער השני מגיע בנחיתות מספרית. ואם יש משהו שהאמריקאים מעריכים אפילו יותר מהניצחון, זו הדרך ההרואית שבה הוא הושג.
אל תבלבלו להם את המוח עם ספקות, למשל שמדובר רק בבוסניה, או שמדובר בשלב נוקאאוט חדש ומוקדם. מבחינתם, הנבחרת שלהם נלחמה והשיגה סוף הוליוודי נגד רוב הסיכויים (נניח), וכעת בהחלט ראויה לעוד יותר אמון, מה שאומר הרבה יותר טירוף ברחבי המדינה. אם זה בכלל אפשרי. כל משחק מביא אלפים למרכזי הערים, שם מוקמים מתחמי צפייה עצומים, הפנינג שמתחיל שעות לפני שריקת הפתיחה ונמשך הרבה אחרי הסיום.
אוהדי ארה"ב מאושרים
(עוז מועלם)
תוכניות הבוקר הפופולריות פותחות את השידורים בניתוחי המשחקים של הנבחרת, פרשנים מבלים שעות בדיונים על הסיכויים שלה ללכת עד הסוף, ורשתות הספורט גילו פתאום שהכדורגל מסוגל לייצר רייטינג מצוין וגם למלא את האצטדיונים. המסעדות והברים עולים על גדותיהם, ואפילו נהגי האובר במיאמי מסרבים להיפרד מהשידורים החיים בטלפון שלהם. נוסעים עולים לרכב והמשחק ממשיך להתנגן על הדאשבורד. במדינה שאוהבת לחשוב בגדול, אין מקום לחלומות קטנים. ואם הנבחרת הגיעה עד שמינית הגמר, למה שלא תלך עד הסוף? מה אמרתם? צרפת? נו פרובלם.
אחרי הניצחון על בוסניה, הפרשנים האמריקאים התרשמו במיוחד מהשקט ומהביטחון שלא התערער גם ברגעים הקשים במשחק, והזכירו שכבר אי-אפשר להתייחס לנבחרת ארה"ב הברית כאל סיפור אקזוטי או כאטרקציה שיווקית של טורניר ביתי. מאוריסיו פוצ'טינו, המאמן הראשון של ארה"ב שמשיג שלושה ניצחונות במונדיאל אחד, בנה קבוצה שאוהדיה מרגישים שמשקפת את אמריקה החדשה שהם אולי היו רוצים לראות: צעירה, מגוונת, בטוחה בעצמה ולא מפחדת להתחרות מול המעצמות המסורתיות באירופה.
עכשיו מגיע המבחן הגדול של האמריקאים. בלגיה מחכה להם, וגם זיכרונות ההדחה הכואבת ב-2014 על ידי אותם בלגים בשמינית הגמר עדיין חיים אצל האוהדים. אבל אמריקה של קיץ 2026 לא מפחדת להאמין. בלגיה של 2026 היא כבר לא נבחרת הזהב המפוארת של פעם.
גם הוליווד כבר התייצבה מאחורי הנבחרת. בראד פיט, לאונרדו דיקפריו, אדוארד נורטון, פאריס הילטון, וויל פארל וג'סיקה אלבה נצפו במשחקים של ארה"ב לאורך הטורניר, שחקני NBA מפרסמים סרטוני תמיכה (לברון ג'יימס הכתיר את באלוגון כ"מלך הצעיר") וכוכבי מוזיקה מגיעים למתחמי האוהדים. ברגע שהבידור, הספורט והפטריוטיות נפגשים באותו סיפור הצלחה, קשה מאוד לעצור את גל ההתלהבות. השאלה כבר איננה אם הכדורגל תפס מקום בלב האמריקאים, אלא עד כמה גדול המקום הזה יכול להפוך להיות.
במונדיאל 1950 הדהימה ארה"ב את העולם כשניצחה את מולדת הכדורגל, אנגליה, 0:1 בשלב הבתים. 76 שנה אחרי, האמריקאים מאמינים שהפתעה הרבה יותר גדולה כבר בדרך, מחכה ליד אצטדיון מטלייף שיארח את הגמר.
