מתנה נאה העניק האלוף וראש מפקדת השבויים והנעדרים לשעבר, האלוף במיל' ניצן אלון, ליום ההולדת ה-1,000 למחדל הכי גדול שהתרחש כאן מאז קום המדינה. בכנס של המכון למדיניות ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן, אמר אלון כי ניתן היה לסיים את המלחמה בעזה לפחות שנה לפני שהסתיימה, וחשף ש"הקבינט וההנהגה המדינית סירבו לעסקאות מוקדמות יותר בשם אותו 'ניצחון מוחלט', שהוא בעצם כזב". וה"דובדבן" שעל עוגת הקצפת: ניתן היה להציל כמה מהחטופים שנהרגו בשבי לו היו מתקבלות החלטות אחרות בזמן המלחמה.
אי אפשר לחלוק על כך שאלון הוא מהמפקדים הישרים והיעילים, שהקדיש במשך שנתיים וחצי את ימיו ולילותיו להצלת החטופים. גם קשה לבקר את מה שחשף על מאחורי הקלעים של מה התרחש ב-7 באוקטובר, בקבינט הכי פרברטי ומעוות שידענו מעולם.
מכונת הרעל התחילה לעבוד שעות נוספות. בליכוד טענו שטוב שראש הממשלה לא הקשיב לו, כי אחרת לא היו משלימים את כיבוש רפיח, ציר פילדלפי וכל יתר ההישגים שהממשלה זוקפת לזכותה. אתמול התראיין השר עמיחי אליהו והאשים את אלון שאנשים נרצחו בגללו, ושאם היינו הולכים איתו, היינו עכשיו עם חמאס על הגדרות.
אני מבקשת להוסיף הערה שאין בה להוריד מתרומתו של אלון, ושמתאימה גם למקרים בעבר, כמו עדותו של נדב ארגמן ב"עובדה" אחרי שהשתחרר מהשירות. חבל ש"קמפיין הגבורה" של בכירי מערכת הביטחון מתעורר תמיד אחרי שהם כבר משתחררים וממילא משקל הדברים שלהם מופחת משמעותית. אלון השתחרר ב-2019. כשמילא את תפקיד ראש מנהלת השבויים והנעדרים, הוא היה איש מילואים. אצל אנשי מילואים החובה האזרחית זהה לחובה הצבאית. טוב היה עושה אם את אותו אומץ היה מגלה בזמן אמת, כשסערה ציבורית הייתה יכולה להשפיע.
דברי אלון כוונו בעיקר לסמוטריץ', שלא רק שהתנגד לעסקאות חטופים אלא גם הצביע נגדן, וטען השבוע בפודקאסט של נדב פרי, שאלמלא הוא, המלחמה בעזה הייתה נעצרת עוד לפני רפיח וכי "בזכותי כל החטופים כאן".
המדינה השתנתה, לא לטובה
אלף ימים למחדל. ימים של חרפה וביזוי, אובדן ושכול. כאוס וחוסר אונים. של מדינה שפניה הלכו והשתנו ללא היכר. משהו כנראה מאוד פגום בנו, אזרחי ישראל, אם הממשלה שאחראית למחדל מסיימת 4 שנות שילטון ומתכוונת להתמודד על עוד קדנציה. משהו מאוד פגום בנו, אם עדיין לא הוקמה כאן ועדת חקירה ממלכתית. משהו עקום במדינה שעדיין חצויה בין אלה שחושבים שמגיעות לנתניהו עוד 20 שנות שלטון, לבין אלה שרואים בו את מי שהביא למחדל הטבח ואת המחדלים שאחריו.
נתניהו טוען שהוא שינה את פני המזרח התיכון. שינוי הוא מהלך מחושב, יזום. עם תוכניות סדורות ועם כוונה. זה לא מה שקרה שם. זה היה הטבח של 7 באוקטובר שהניע את מה שקרה אחרי. זה היה המחדל שאילץ אותנו להגיב. ואחרי 1,000 ימים, החזיתות עדיין פתוחות, אנחנו חיים באי-ודאות לגבי עתידנו, יש הרס מוחלט של מעמדה של ישראל בעולם, ויכוח ציבורי מתמשך וקרע בעם, השתוללות של המגזר החרדי וירידה בכל המימדים, מכלכלה ועד ביטחון אישי.
האם זה מזרח תיכון חדש? זה מזרח תיכון שונה. ולא לטובה.
וכמו סמל למלחמת 1,000 הימים, עבר השבוע בקריאה ראשונה חוק יסוד: לימוד תורה, שנועד לתת ללומדי התורה מעמד זהה לכל מעמד נעלה אחר. כך שאם אנחנו רוכשים כבוד, אסירות תודה ומעמד מיוחד למשל לפצועי צה"ל, נדרשת מאיתנו אותה יראת כבוד והכרת תודה כלפי אברך בן 18 שעושה את ימיו בלימוד תורה. וזה לא החוק הבזוי היחידי שנחטף שם. במסדרונות הכנסת התחושה היא של אכול ושתה. היקף הביזה הוא כזה שמעולם לא ראינו, כשהיעד הוא שימור הגוש של נתניהו.
אבל בעוד שכעם אנחנו הולכים ומאבדים צלם אנוש, ראש הממשלה שלנו מאבד קצת משקל. כך אמר בראיון בערוץ 14, שהתייחסו לזה כמו ל"גיג". להלצה. אלא שהמילים האלה הן לא "גיג", אלא עדות אותנטית וספונטנית למבנה האישיות שלו. אנשי מקצוע בטח יידעו להבין את עומק הניתוק והאנוכיות שטמונים באמירה הזאת. היינו מצפים מראש מדינה שסופרת את מתיה, שמתייסרת על חיים צעירים שנופלים מידי יום, שיגיד שמאז 7 באוקטובר הוא מתקשה לישון, מתייסר, משתתף בשבר של כל-כך הרבה משפחות. אבל לא. כל מה שהשתנה בחייו של נתניהו מאז הטבח זה שהוא ירד במשקל.
ואם זו לא פסיכופתיה, מה כן.
הצדדים מורידים את הכפפות
אולי גם זה יכול להסביר את הצלחתו של איזנקוט בייצוב מעמדו כמתאים לראשות ממשלה וכמתחרה עיקרי לנתניהו, ולשינוי במעמדו ממנהיג של עוד מחנה באופוזיציה למועמד מועדף. הקמפיין שהושק השבוע מתמקד בבניית המותג איזנקוט על בסיס ערכים לאומיים של ממלכתיות, דמוקרטיה, אחדות, יציבות ואחריות, עם ערכים אישיים של אמינות, שיקול דעת, יושרה, עממיות, ניקיון כפיים והגינות.
במילים אחרות, כל מה שנתניהו הוא לא.
הטענות שאין לו כריזמה התפוגגו, עם הופעתו השקטה, הרטוריקה הלא מתלהמת, הסגנון העממי והצנוע, שמעוררים אמפתיה וחיבה לאיש וליכולותיו, ללא הפחדה או איומים, יהירות ושחצנות.
זאת, כנראה, הכריזמה החדשה.
שבענו עד כדי בחילה מהתנהגותו ואישיותו של נתניהו. איזנקוט, בניגוד לנתניהו, מציג תקווה, רצון אמיתי לאחדות, יציבות ושקט וביטחון לדורות הבאים. עד עכשיו בלטו משני הצדדים קמפיינים חיוביים, כשכל מנהיג עסוק בתדמיתו. אבל הקרב הקשה בין השניים יהיה הקרב הבין-אישי. כבר השבוע הופיעו סימנים ששני הצדדים הסירו את הכפפות והחלו בקמפיינים שליליים שנועדו לפגוע אחד בשני. זה עוד עשוי להגיע לתעמולה אכזרית, פוגענית, נבזית וחסרת מעצורים. אלא שכאן יש לאיזנקוט חיסרון יחסי. בעוד שקמפיין שלילי מתקבל כטבעי בתעמולת נתניהו, אצל איזנקוט קמפיין שלילי ובעיקר שקרי עומד בסתירה לאופי החיובי, הערכי וההוגן של אישיותו. למרות שכבר מזמן התפוגג הדימוי של איזנקוט כדובי חמוד ולא מזיק, שיתקשה להיות ציני ונבזי כשצריך, ושאישיותו רכה מדי לראשות ממשלה – אולי עדיף לו שהקמפיין השלילי שלו ינוהל ע"י אחרים.
וכאלה, נדמה לי, לא חסרים, גם לא לצידו.
