כל אחד והסיכומים שלו לאלף הימים הראשונים של המלחמה, שאת סופה אין לדעת. נתניהו בחר לעשות זאת במעוז הבית, ערוץ 14, וסיכם במשפט קצר: "קודם כל הורדתי קצת במשקל", ואח"כ הוסיף שהציל אותנו מפצצות האטום שכבר היו בידי האיראנים. בכך העניק לנו נתניהו עוד הוכחה שהוא מניח שבוחריו, או למעשה כולנו, אוסף של אהבלים. כפי שתוקידידס היטיב להגדיר, "הבערות היא נועזת והידע מאופק". אל מול זה, אני מציע פשוט להפסיק לחטט בשקריו. הטרגדיה הישראלית מתמצה בכך שבכל יום שלו בשלטון מתווספות עובדות מומצאות שמניחות שכולנו מטומטמים ושהשלטון שלו מובטח, למרות שכבר הייתי שם כשהוא הובס וקרא לשרהל'ה ללכת ואח"כ יילל כשהם נשארו בלי מקום להניח את הראש משום ש"גורשו", כך אמר, מבלפור. אפילו להפסיד הוא לא יודע. אל מול זה, אני זוכר את יצחק שמיר שכששמע בליל הבחירות את התחזיות מול יצחק רבין הוא קם, הודה לאנשיו והלך הביתה.
ארצות-הברית מציינת 250 שנה לקיומה. האם האבות המייסדים שם יכלו לשער שדמות כמו דונלד טראמפ תגיע להנהגתה של האומה האמריקאית? לא יכול להיות. תראו איך הוא מנהל את המלחמה מול איראן – קראתי שהסעודים ומדינות המפרץ רואות עכשיו בארה"ב בעלת ברית לא ראויה ולא אמינה ומחפשות קשר למשטר האייתוללות. טראמפ צוטט שיורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן יידרש "לנשק את התחת שלי". ואם תוסיפו את כל הדברים הפוגעים שהוא צרח על נתניהו תגיעו למסקנה שהצד שלנו טעה כשהניח את כל הביצים בסל של טראמפ. נתניהו ישאיר אחריו חורבן גם בכל מה שקשור לניהול ענייני החוץ שלנו. אז מדוע יש כל כך הרבה מועמדים שנאבקים על המושב בשיירת המכוניות של ראש הממשלה?
ביום שלישי בערב השתתפתי באירוע השקת ספרו של רס"ן (במיל.) עידו יצחקי "בדמי תחיי לעד", שבו תיאר את הקרבות שניהל עם חייליו מפלוגה ב' בגדוד 51 של גולני להצלת תושבי קיבוץ כיסופים, שמאות מחבלי הנוח'בה פרצו לעבר בתיהם מעשר פרצות בגדר. נשביתי בקסמו של יצחקי, שהייתי רוצה לראות אותו בין המתקנים של כל מה שהרסה כאן החבורה של נתניהו. וכך הוא כותב על הלחימה: "ידעתי שאני הולך לפגוש את המוות, לא כמטפורה, לא כביטוי. ידעתי את זה בוודאות שקטה וברורה כמו שיודעים שהשמש תזרח, כמו שיודעים שאחרי הרקטה ייקח זמן עד שנראה את הבית... ידעתי שאני הולך לפגוש אותו, את המוות. כל רגע. רק הייתי צריך לדעת איפה לתפוס אותו כדי לעמוד מולו ולהיאבק על חיי, על חיי האזרחים שמאחוריי, על חיי המדינה שלי". שנתיים אחרי הקרבות בכיסופים, דיבר עם המשפחות השכולות ואמר להן: "הלוחמים האלה הם מגש הכסף של דורנו. הם דור הניצחון. רבים מהם לחמו לראשונה, ובאותו בוקר הפכו לחומת המגן של העם כולו. הם נלחמו לא בשביל תהילה, אלא משום שהאמינו כי אין מקום אחר". אחרי שנפגשתי איתם, עם המשפחות, עם חברי קיבוץ כיסופים ועם החיילים שכבר יצאו לדרך חדשה, התחזקתי בהכרה שאולי יש תקווה.
על רקע מעשי הרצח שמתרחשים גם ביפו אני ממשיך להגיע לעיר ולא פוחד. מוחמד אגואני, יליד העיר, משורר ומחנך שכתב את הספר "לקרוא לעתיד בשמך", רואה ביפו הזאת סימן שבעתיד נלמד לחיות אלה לצד אלה. "זוהי יפו שלא גדלה מעולם. עיר לעד מחכה בצד ואני אינני בה אלא נווד....פה אין כיכר תחריר, פה לעוני אין מחיר, פה אין מי שיחיה, אין מי שימות, ולרחובות שלנו אין שמות, רק פנים".
5. אגואני ייסד את להקת הראפ היפואית הרב-לשונית "סיסטם עלי". השורות הבאות גם לכדו אותי: "המילים הן חוף. בודדות, קפואות, שקועות. שמש שחורה, ים עמוק סודות על חוף כזה, לבד מי יכול לכעוס?" לא נוותר על המילים, לא ישתיקו אותנו.