הדיון לקראת מפגש מסקרן בין שתי נבחרות בשמינית גמר גביע העולם עוסק בדרך כלל בהן: כוכבים, מערכים, מומנטום, נקודות תורפה. אבל במקרה של אנגליה ומקסיקו במונדיאל 2026, נדמה שהסיפור המרכזי נמצא במקום אחר לגמרי. למעשה, הוא טמון במקום עצמו.
מרגע שנשמעה שריקת הסיום במותחן המיותר נגד ר.ד קונגו, ואחרי שכל עיתוני הממלכה (ולא חסרים כאלה גם בעידן האתרים והרשתות) מיצו את כל משחקי המילים סביב "המלך הארי" בעקבות הצמד ההרואי של הארי קיין, כל תשומת לב הופנתה ליריב הגדול הבא: אצטדיון האצטקה במקסיקו סיטי, המגרש שהופך את המושג "יתרון ביתיות" לאנדרסטייטמנט של בוגר פנימיית איטון.
70 ניצחונות ורק שני הפסדים. מבצר אמיתי
(Ricardo Mazalan, AP Photo/Ricardo Mazalan)
זהירות, ורטיגו
המספרים של מקסיקו באצטקה מאז נחנך לפני 60 שנה בדיוק לא סתם לא משקרים, אלא צועקים עליך את האמת בווליום שמתגבר על ההופעות המרהיבות של מטאליקה בסוף השבוע באצטדיון של ווסטהאם בלונדון: 89 משחקים במפעלים תחרותיים, 70 ניצחונות, 17 תוצאות תיקו, שני הפסדים בלבד, האחרון שבהם במוקדמות המונדיאל מול ארה"ב ב-2013. האירוניה היא שמקסיקו כבר אירחה שני גביעי עולם ובשניהם הודחה כששיחקה מחוץ לאצטקה.
ואמנם בדרך כלל היא מתחרה מול קבוצות מהאזור, ואם מוסיפים משחקי ידידות הנתונים קצת פחות חד-משמעיים (למרות שישראל תרמה למאזן החיובי עם תבוסה 3:0 ב-2014), ובכל זאת התחושה כרגע היא שהיתרון לא נמצא בצד של שלושת האריות, גם בגלל שמקסיקו פשוט נראית מצוין עם ארבעה ניצחונות בארבעה משחקים ורשת נקייה כמו חדר הלבשה אחרי ביקור של נבחרת יפן.
לכן גם העובדה שאנגליה היא על הנייר היריבה הבכירה ביותר עד כה לאתגר אותה, עם סופרסטארים ברמה של קיין וג'וד בלינגהאם, לא מעודדת אף אחד שגם צפה בשתי הנבחרות: חוליאן קיניונס ורוברטו אלבראדו לא משחקים בבאיירן מינכן ובריאל מדריד אלא בערב הסעודית ומקסיקו, אבל בינתיים הם לא אלה שנראים אובדי עצות מול מערכים צפופים והגנות נחושות, וזה עוד לפני שמדברים על המעלות הספציפיות של האכסניה.
למעשה, גם כשאנגליה ביקרה באצטקה נגד יריבה אחרת, לפני 40 שנה פלוס שבועיים, היא יצאה מוכה וחבולה במשחק שקיבל אגף משל עצמו בפנתיאון הכדורגל: פעם אחת בגלל שער שהיה צריך להיפסל, ופעם בשנייה בגלל השער שבלעדיו אולי לאו מסי היה צריך להתאמץ קצת פחות כדי להוכיח שהוא הגדול מכולם.
כך או אחרת, הצמד של דייגו מראדונה במדי ארגנטינה נגד אנגליה במונדיאל 86' רק מוסיף להילה המאיימת של האצטקה, לצד שני האלמנטים המרכזיים שהופכים אותו לבלתי נסבל, ודאי עבור קבוצה שמגיעה מאירופה: קהל אולטראס של 90 אלף איש (ורק 3,000 מהם צפויים לשיר "אלוהים נצור את המלך"), והחמצן הדליל בגובה 2,200 מטר מעל פני הים. "ורטיגו", בהקשר הזה, לא יהיה רק הסרט של היצ'קוק.
"לא נוכל להתרגל לזה פיזית בארבעה ימים", אמר המנג'ר של נבחרת אנגליה, תומאס טוכל, "זה פשוט בלתי אפשרי". כמו שאנגליה נראתה נגד ר.ד קונגו, בעיקר במחצית הראשונה, הריאות של שחקניה נגמרו הרבה קודם. לכן באנגליה מקווים שהזמן שחלף נוצל לטובת התמודדות עם בעיות שהנבחרת כן אמורה להיות מסוגלת לפתור, למשל היכולת הבינוניות ומטה ברוב הדקות נגד יריבות נחותות בהרבה ממקסיקו, כגון גאנה, פנמה ור.ד קונגו שכמעט העיפה אותה בבושת פנים: ההיסטריה בהגנה, הכבדות בהתקפה, וההסתמכות הארסנלית על מצבים נייחים. בלי להשתפר בכל אלה, המשחק הזה יהיה בזבוז החמצן, ליטרלי.
את הלחץ המקומי הרגישו שחקני הנבחרת כבר כשהגיעו בערב שבת לבית המלון והתקבלו בשריקות בוז על ידי אוהדים מקומיים. לכך נוספו דיווחים על תגבור האבטחה סביב המחנה האנגלי, בעקבות ניסיונות להטריד את שחקני אקוודור, שהפסידה למקסיקו בשלב 32 האחרונות.
כוננות פאבים
אם זה לא מספיק, הדרמה שהתחוללה ביום שישי סביב שעת הפתיחה של המשחק בוודאי שלא עזרה: תחילה נפוצו ידיעות על כך שבמקום לשחק בשש בערב שעון מקומי (1 בלילה שעון אנגליה), המשחק יוקדם ל-12 בצהריים שעון מקומי (19.00 שעון אנגליה) עקב חשש מסופות רעמים. בשני המחנות זעמו על פיפ"א: האנגלים עוד לא המריאו מקנזס וכבר שמעו שיש להם פחות זמן הכנה ואילו במקסיקו חששו לשחיקת יתרון הביתיות בשעה מוקדמת של יום ראשון. השמועה כאילו ההקדמה היא תולדה של לחץ של ה-BBC, כי הרייטינג של 19.00 זה לא הרייטינג של אחת בלילה, אילצה את השידור הציבורי הבריטי להוציא הכחשה גורפת על מעורבות כלשהי.
בסוף פיפ"א נכנעה והותירה את שעת השידור על כנה, בתקווה שמזג האוויר יבין את הרמז ולא יגרום להתקפי "אמרנו לכם". בתגובה הודיע ראש ממשלת אנגליה היוצא, קיר סטארמר, שהפאבים יישארו פתוחים באופן חריג עד 5 בבוקר (בימי ראשון גם כיבוי אורות בחצות נחשב לעניין חריג) כדי לאפשר צפייה משותפת.
כמה בתי ספר הודיעו כי יום הלימודים ייפתח בעשר בבוקר וגם מקומות העבודה יגלו גמישות עבור ההורים שלהם. עכשיו לאנגלים נשאר רק לקוות שהבלוז של יום שני יוחלף בשמחה על כיבוש אחד המבצרים השמורים ביותר בכדורגל.
