כבר עכשיו, כשרק שני משחקי שמינית גמר מאחורינו, ברור שמדובר בטורניר מטורף: מבחינת ההפתעות, הדרמות (המחצית השנייה בין קרואטיה לפורטוגל הייתה רכבת הרים אמוציונלית), ההחלטה להרחיב את המפעל ולאפשר לקייפ ורדה למתוח את אלופת העולם, העובדה שכל הכוכבים הגדולים הגיעו לטורניר, והנגזרת מכך – כדורגל איכותי.
שתיים שיכולות. הפוטנציאל הגדול ביותר להפתעה קיים במשחקים בין אנגליה למקסיקו ובין ברזיל לנורווגיה. ברזיל ואנגליה, חוץ מהניצחון במשחק הראשון נגד קרואטיה, לא ממש שיכנעו ונראו פגיעות. מקסיקו תגיע עם תמיכה מטורפת מהיציעים ובלי רגשי נחיתות, ואילו נורווגיה נראית בטורניר הזה כמו נערה שהגיעה לחופשה במקום אקזוטי והתאהבה בבחור המקומי. היא לא רוצה שזה ייגמר, היא לא רוצה לחזור הביתה והאוהדים שלה לא רוצים להקיץ מחלום ליל הקיץ שלהם, כמו הסקוטים. יחסי הכוחות המחודשים בכדורגל העולמי וצמצום הפערים, לצד הירידה בכוחה של ברזיל (שלוש האימפריות ההיסטוריות, כולל איטליה וגרמניה, נמצאות במדרון), מעלים את השאלה האם הדחה של הסלסאו בידי נורווגיה בכלל תיחשב להפתעה.
גאה לארח. המתקנים בארה"ב הוכיחו את עצמם מבחינת איכות הצפייה, הגישה וכמות האנשים שמילאה אותם. ועדיין, מקסיקו היא אומה חולת כדורגל בערך פי מיליון משתי המארחות האחרות, ובתחומה נמצא האצטקה, המכה של האצטדיונים בכל אליפויות העולם. המשחקים שם עד עכשיו היו חוויה דתית של קרנבל. גם המשחק הלילה, שבו מקסיקו תארח את אנגליה, עומד להיות שואו אחד גדול של כדורגל ואהדה ואהבה לענף. לרוע המזל זה יהיה המשחק האחרון שיתקיים באצטדיון במונדיאל הנוכחי, השאר ייערכו מעתה ואילך בארה"ב. אפשר להבין שיקולים של טלוויזיה ושווקים ואפילו את הטיעון הביטחוני, אבל האצטקה היה צריך לקבל את הכבוד של חצי הגמר, לפחות.
חילופי דורות. אחרי הדרמה נגד קרואטיה ומשחק שהוכרע על חוט השערה, פורטוגל מעורבת שוב במשחק עם פוטנציאל האיכות, המתח, המלחמה הגיאוגרפית והדרמה הגדולים ביותר בשלב הזה, כשתתמודד עם ספרד. הפורטוגלים הוכיחו שהם יכולים לנצח גם בלי כריסטיאנו רונאלדו על הדשא ואילו ספרד, בניצחון על אוסטריה, קיבלה סוף-סוף ויזה להיכנס לארה"ב. רונאלדו מגיע לעוד משחק שיכול לחתום את הקריירה הבינלאומית שלו, אבל בניגוד להתמודדות עם קרואטיה ולוקה מודריץ', עוד כוכב בשלהי הקריירה, המשחק הפעם הוא נגד יריב עדיף שיכריח את הסגנון שלו על הפורטוגלים, ועם לאמין ימאל, כוכב שמעוניין להעביר את שרביט המלוכה של כדורגל מרונאלדו אליו.
זיכרונות מאפריקה. תשע מעשר הנבחרות האפריקאיות העפילו לשלבי הנוקאאוט, שם כבר שבע מהן כבר הלכו הביתה, כשעל כרטיס העזיבה של חלקן נכתב: "עדיין נאיבית". מצד שני, שתיים מהנבחרות הביתיות עדיין איתנו והשלב הזה ייתן תמונה בהירה יותר לגבי האיכות המקצועית שלהן. יש גבול עד כמה הקהל יכול לדחוף אותן, כמו שגילתה אתמול קנדה.
משחקים לעומק. הגדלת מספר הנבחרות, הרחבת לוח המשחקים והמסעות הארוכים בין שלוש המדינות המארחות, שינו גם את הפרמטרים של הפייבוריטיות. אם בעבר כוכב אחד היה יכול להכריע אליפות דרך הברקות או יכולת-על בשלבי ההכרעה, הרי שבטורניר הזה שורדים הסגלים העמוקים, שמאפשרים חילופים או מנוחה. אנגליה תלויה כמעט לחלוטין בכושר ההבקעה של הארי קיין, אבל רוב הנבחרות האחרות מחלקות את הנטל הפיזי על פני סגל רחב. יש להן משמעת הגנתית חזקה, ורובן לא משפילות מבט מול יריבות שעל הנייר חזקות מהן.
שטח שיפוט. התענוג הגדול ביותר בטורניר הזה הוא שריקות הבוז הסוחפות של הקהל בכל פעם שהשופט שורק ומפסיק את המשחק להפסקת שתייה. אבל ההפתעה הגדולה ביותר עד עכשיו בטורניר היא העובדה שהשופטים נותנים לשחקנים לשחק, והרבה פעמים להרביץ. הסטנדרט לכרטיס צהוב נמצא בסטטוספירה, לכרטיס אדום הוא כמעט ולא קיים. זה לא סימן טוב לשלבים הבאים, העצבניים. נבחרות הגנתיות וטקטיות ינסו לבטל בכל מחיר את היתרון האיכותי של היריבות שלהן, והשופטים צריכים לשים גבולות צרים וברורים יותר.
עוד שתי תופעות חיוביות מהטורניר: הכוכבים הגיעו ובגדול. זה לא משהו שצריך לקחת כמובן מאליו אחרי עונת משחקים ארוכה כל כך. התופעה השנייה היא ריבוי הגולים בתוספת הזמן. אי-אפשר להניח את האצבע על הסיבה המדויקת לכך. האם זה בגלל שהשחקנים רעננים יותר אחרי הפסקת השתייה, או שאולי נבחרות מעיזות יותר במקום לגלות שמרנות ומנסות בכל הכוח להימנע מהארכה? זה לא ממש חשוב או עקרוני. משחקים מוכרעים בדקות האחרונות, ומשחקים כאלו מספקים דרמה ונרטיבים להיסטוריה.
חשיפה לצפון. מבט אחד קדימה ועוד אחד לאחור: ההישגים של ארה"ב וקנדה, הקרקס המדהים שהביאו איתם האוהדים הזרים לצפון-אמריקה, העובדה שהם גילו מחדש את אמריקה הנהדרת והאמריקאים גילו דרכם באיזו דמוקרטיה ליברלית הם גרים, כל אלו ייתנו לכדורגל בשתי המדינות דחיפה עצומה. בקנדה, מספר המהגרים כבר גרם לכדורגל לעקוף בפופולריות שלו את ההוקי קרח. עכשיו יושקעו עוד כספים בתשתיות ובפיתוח, ועוד צעירים יצטרפו למעגלי הכדורגל (בעיקר לאור הבריחה מהפוטבול). ארה"ב וקנדה, בלי קשר לתוצאות, עלו על המפה. לעומתן, ניתן לרשום פה את המשפט המדהים הבא, משפט שאיש לא חשב שאי פעם יהיה אפשר לכתוב אותו בלי לקבל זימון לבדיקה פסיכיאטרית מקיפה: גרמניה הפכה למדינת כדורסל.
ועדיין, אחרי ההרחבה, אורך הטורניר, ההצלחה של מדינות פצפונות בבכורה, קייפ ורדה, ואפילו קרב הכרעה בין קנדה לדרום-אפריקה שלא שווה משחק בליגה השלישית בגרמניה, נשארנו בשמינית הגמר עם היסודות: הנבחרות הכי חזקות באפריקה, אירופה, דרום-אמריקה והמארחות. עולם כמנהגו נוהג (אלא אם פרגוואי הדהימה את צרפת במשחק שנערך לאחר סגירת הגיליון והפכה את כל גביע העולם על הראש).
