קנדה פתחה את המשחק מול מרוקו בהתלהבות גדולה, כמעט נוגעת ללב. לחץ גבוה, ריצה לכל כדור, תחושה של נבחרת שממש רוצה להוכיח שהיא לא עוד קוריוז נחמד מהמונדיאל. בדקות הראשונות זה אפילו נראה טוב. הם לחצו, רצו, ניסו להכניס את מרוקו לאי-נוחות. הבעיה היא שזה נראה פחות כמו תוכנית משחק ויותר כמו התלהבות של תלמיד בית ספר שגילה ששיעור פיזיקה בוטל ובמקום זה הגיע המורה לספורט.
מרוקו לא נלחצה. היא פשוט חיכתה שזה יעבור. כמו שנותנים לילד קטן לסיים טנטרום באמצע הקניון: לא צועקים עליו, לא מתרגשים, רק עומדים בצד וסופרים עד עשר. או במקרה הזה - עד שלקנדים נגמר האוויר.
עזאדין אונהי חוגג צמד מנצח
(Kevin C. Cox, Getty Images)
זה הסתיים ב-0:3. ההתלהבות הראשונית של קנדה הייתה מרגשת, אבל גם חשפה את כל התמימות שלה. זו נבחרת שעשתה מונדיאל יפה, נהנתה מהגרלה נוחה יחסית ואפילו כיפית, חוץ מההפסד לשווייץ. אבל אתמול היא פגשה משהו אחר לגמרי. לא עוד יריבה שאפשר לשחק מולה פתוח ולדמיין שהכל יסתדר. היא פגשה את אחת הנבחרות הכי טובות בטורניר ונזכרה בדרך הכואבת שיש הבדל בין סיפור יפה לבין נבחרת גדולה.
וכן, מרוקו היא נבחרת גדולה. אפשר להפסיק להתייחס אליה כהפתעה חמודה. הכדורגל שלה לא תמיד מרגש, לא תמיד כיפי, לא תמיד גורם לך לרצות לשלוח לחבר הודעה של "ראית את המשחק?". אבל הוא יעיל בטירוף. היא לא באה לשעשע אף אחד. היא מחכה לטעות הכי קטנה כדי לסגור עניין. כמה אוהבים לדבר על "הנאיביות של הנבחרות האפריקאיות". איזו קלישאה עייפה. אין שום דבר נאיבי במרוקו. להפך. היא רעה וקרה כמו מערב גרמניה של פעם. היא יודעת מתי ללחוץ, מתי לסגת, מתי להרדים את המשחק ומתי להכניס את הסכין. היא גם תתקע את השלישי בתוספת הזמן בשביל הכיף.
עזאדין אונהי כבש צמד, סופיאן רחימי הבקיע את השלישי - אבל זה היה משחק של יותר מ-0:3. בכל התקפה מרוקאית הקנדים נראו המומים, כאילו מישהו שכח לעדכן אותם שהם כבר לא משחקים בבית הנחמד שסידרו להם, אלא מול יריבה מהטופ העולמי. הם שיחקו פתוח מדי, התקפי מדי, נאיבי מדי, חמוד מדי כמו הקבוצה של טד לאסו, כאילו מולם עומדת דרום-אפריקה ולא נבחרת עם כוכבים מאירופה. ברוכים הבאים למציאות.
בסוף קנדה נשארה עם ההתלהבות, הסיפור היפה והמחמאות. מרוקו נשארה עם הניצחון. וזה ההבדל בין נבחרת שמתרגשת מהמעמד לבין נבחרת שכבר יודעת להרוג משחקים כאלה. נבחרת שרגילה לנצח, שרגילה לציפיות, ששמינית גמר מונדיאל עבורה הוא לא שיא מקצועי אלא בסך הכל עוד יום עבודה. שוב היא בשמונה הגדולות, זהו מקומה הטבעי.
