העיבוד החדש של "בית קטן בערבה" עורר מראש חשש כבד. הנה שוב מגיעה ענקית סטרימינג, שולפת קלאסיקה אהובה מהארון, מנערת ממנה את האבק, מוציאה לה את הנשמה, ואז מחזירה אותה לציבור כשהיא עטופה בערכים של 2026. עוד רימייק שמרגיש כמו הרצאה, עוד ניסיון לכפות תפיסות עכשוויות על טלוויזיה תמימה מפעם, עוד יצירה שנותר בה רק השם המוכר בזמן שכל מה שהפך אותה לאהובה נעלם. במקרה של "בית קטן בערבה", סדרה שכל כולה משפחה, אמונה, קהילה ועבודה קשה, החשד היה אפילו גדול יותר.
ואז הגיע הפרק הראשון והצליח להפתיע באמת. לא רק שהגרסה החדשה אינה מנסה להתנצל על ערכי המקור, היא שומרת עליהם בקנאות כמעט חשודה. זאת מלודרמה גדולה, סוחפת וחסרת בושה, עם כל הפאתוס של פעם ובלי שום כוכבית אירונית. היא מתמסרת לחלוטין למשפחה, לקשיים ולרעיון שצריך להישאר ביחד בכל מחיר. איכשהו, היא גורמת להתגעגע ל"אמריקה של פעם" גם כשאתה חי בישראל של היום ולא באמת היית שורד שם שעה.
מהפך בגישה של נטפליקס? מתוך "בית קטן בערבה"
(ללא)
החיסרון הגדול הוא שנעימת הפתיחה, מהגדולות בתולדות הטלוויזיה ואולי הגדולה מכולן, לא נמצאת כאן. זאת החלטה שקשה לסלוח עליה. אבל כל השאר מפתיע לטובה: המשפחה היא מעל הכל, ההורים אינם מוצגים כאויבי הילדים, והחיים אינם רק אוסף של פוליטיקת זהויות, אלא מאבק יומיומי על בית, ביטחון ושייכות. היא לוחצת כל עשר שניות על הכפתור של הרגש בלי למצמץ. לפעמים אנשים בוכים, מתחבקים ומבטיחים להיות שם זה בשביל זה כמו בסדרות הטורקיות.
היוצרת רבקה זוננשיין אמנם הבטיחה שהסדרה החדשה תתבסס על סדרת הספרים ולא על העיבוד הנוסטלגי, אבל לאור התוצאה זה נשמע בעיקר כמו כדור הרגעה לקהל הליברלי. בני משפחת אינגלס מתיישבים על אדמה השייכת לילידים אמריקאים, והסדרה אינה מתעלמת מכך. הם מקבלים נוכחות, אבל אינם משתלטים על העלילה. מרכז הסיפור נשאר הקושי של האינגלסים להתחיל מחדש. הצילומים מרהיבים כמו בסדרה "ילוסטון", שאף אחד לא חושד בה כסדרה פרוגרסיבית. החוויה פסטורלית כמו במקור. הצופים שמתגעגעים לסדרה לא ירגישו שרימו אותם.
גם הקצב מפתיע. הפרקים נמשכים שעה, אבל הסצנות איטיות, שקטות ולא לחוצות. אפשר להביט לרגע בטלפון ועדיין להבין מה קרה. בעולם שבו כל סדרה צורחת כדי שלא תברח ממנה, "בית קטן בערבה" פשוט יושבת לידך. יחד עם הקאמבק של לואי סי-קיי, אולי נטפליקס באמת משנה כיוון ומנסה להשתחרר מהתדמית הפרוגרסיבית שדבקה בה. מוקדם לדעת, אבל בינתיים השינוי הזה נראה לא רע בכלל, ואולי אפילו מזכיר לה למה אנשים התאהבו בטלוויזיה מלכתחילה. אין לאף אחד כוח למשפחות מרוסקות, לעולם כאוטי ומבולבל ש"אין בו נכון ולא נכון", ולהלקאה עצמית על העבר, כאילו הכל היה גרוע וצריך להתנצל כל הזמן. רק תחזירו את נעימת הפתיחה.
בקטנה
"גדי איזנקוט לעולם ייחשב כאחד האדריכלים של הקונספציה", קבעו בנחרצות במהדורת שישי ב-i24news ב"כתבת פרופיל" שהייתה אובייקטיבית כמו שאוהד הפועל ת"א ישדר משחק של מכבי. לפחות תעמידו פנים.
