בשעות אחר הצהריים של אחד מימי סוף ספטמבר 2024, נכנסה שיירה מאובטחת בכבדות לאחד מהבסיסים החשובים של אמ"ן לא הרחק מירושלים. מהמכונית המשוריינת יצא רה"מ בנימין נתניהו. מהדלת השנייה יצא אלי פלדשטיין, הדובר המדיני-ביטחוני שלו – אדם ששב"כ כבר קבע חודשים קודם לכן כי אינו מתאים ביטחונית ואסור לו להיחשף לחומר מסווג. בתוך חדר הישיבות המתינו שורת בכירי מודיעין וצבא. על הפרק עמדה אחת ההחלטות הרגישות והגורליות ביותר במלחמה: אם ומתי לחסל את חסן נסראללה.
גורמי המודיעין הזהירו מפני כל פרסום שעלול להזיז את המחוג: די היה בכותרת אחת, באמירה אחת, כדי שאנשיו של נסראללה, שגם הם קוראים עיתונים וצופים בטלוויזיה, ישכנעו אותו להיעלם. ההחלטה הייתה להמתין עוד יומיים, לשפר את סיכויי ההצלחה ולשוב ולהתכנס למחרת.
פלדשטיין לא השתתף בדיון עצמו. הוא לא נזקק לכך. מיד אחרי הדיון, כשנתניהו בדרכו חזרה לירושלים, הוא כתב מעומק מכונית השרד לקבוצת העיתונאים שעימה עמד בקשר כי רה"מ אמר בהתייעצות ביטחונית סגורה: "כולם על הכוונת". וכדי שלא להותיר מקום לפרשנות, הוסיף: "הכוונה לנסראללה, כמובן". כעבור דקות פורסמה בערוץ 14 הכותרת "רה"מ על האפשרות לחסל את נסראללה: כולם על הכוונת". בעוד שאנשי המודיעין חוששים שהמטרה תברח, לשכת רה"מ מסרה לה אזהרה מפורשת. בצבא, סיפר אחר כך קצין בכיר, "רצינו למרוט את השערות".
כל החומרים בפרשה הזאת נמצאים זה מכבר בידי גורמי האכיפה במסגרת חקירת פרשת הבילד וקטארגייט. למרות זאת, לא נפתחה חקירה בפרשת נסראללה. כפי שלא נפתחה חקירה בשורה ארוכה של הדלפות אחרות, מסוכנות לא פחות ולעיתים הרבה יותר.
בלשכת נתניהו ההדלפה אינה תקלה. היא שיטת ממשל. פלדשטיין עצמו תיאר בחקירותיו מקרים רבים שבהם מידע מסווג יצא מלשכת רה"מ. לעיתים, כפי שהעיד פלדשטיין, נתניהו היה מוסר מסמכים לעיתונאים. לעיתים פלדשטיין היה זה שמוסר את המידע, כזה שהגיע מישיבות שהוא לא היה בהן ולכן לא היה יכול לדעת מה התרחש בהן אלא אם מישהו מורשה סיפר לו, וזאת אחרי שלשכת רה"מ טענה כי אינו עובד בה. לעיתים, כפי שחשפנו כאן בעבר, ניכס לעצמו נתניהו סמכויות שאין לו לפרסם איזה מסמך שירצה. ולעיתים הופיעו פרסומים עתירי פרטים מסמרי שיער על מבצעים עתידיים או מערכות מודיעין רגישות אצל עיתונאים מקורבים וערוצים מדבררים. תלונות הוגשו, עתירות הוגשו, גורמי הביטחון כעסו, בצנזורה זעמו, אבל דבר לא קרה.
היד המפרסמת והיד המונעת
אבל כדי לשלוט במידע צריך, לצד היד שמפרסמת, גם את היד שתמנע מאחרים לפרסם את מה שפחות נוח לשלטון. צריך מידה רבה של ביטחון ותחושת חסינות כדי להציב בראש החזית הזאת, המונעת, המפחידה את כלי התקשורת הביקורתיים, בדיוק את האדם שלא מתבייש להוביל גם את היד הראשונה: מי שהודיע יומיים לפני תקיפת ישראל באיראן ביוני שזה תכף מתרחש – ואחר כך השוויץ שהוא עשה זאת בכוונת מכוון. אבל יעקב ברדוגו יודע שלא יקרה לו דבר.
ברדוגו סיפר כי הגיע ללשכת ראש שב"כ, ישב עימו ועם אחד מעוזריו ב"שיחה ארוכה", והסביר מדוע צריך לפתוח בחקירה בעניין חדשות 12. הוא לא היה מקור שסיפק מידע, לא פרשן שהוזמן לשמוע תדרוך ולא עיתונאי שביקש תגובה. הוא היה לוביסט של חקירה נגד כלי תקשורת מתחרה. בהודעת הארגון תואר האירוע כחלק מהפגישות שעורך ראש השירות עם "עיתונאים מכלי תקשורת שונים ומגוונים". זאת אינה תשובה. זאת תחפושת.
ביום שישי הכריזה מכונת הרעל על ניצחון. הפעם לא על פרקליט, מפגין, עיתונאי או משפחת חטוף. הפעם היא הצליחה לכופף דג שמן באמת: שירות הביטחון הכללי. אין חשיבות מכרעת לשאלה אם דוד זיני נכנע, שינה את דעתו או רק המתין לפקודה הפורמלית. אין גם חשיבות רבה לשאלה אם נקודת השבירה הייתה הלחץ של נתניהו, המתקפה החוזרת של השרים או הפגישה הארוכה עם ברדוגו. התוצאה זהה: ברדוגו השיג את מה שהבטיח כבר בחודש מארס שישיג – חקירה. חקירה על אי-פרסום של כתבה, שממילא לא כללה את המידע המיוחס לה, על חשיפת מבצע שלא התרחשה, ועל נזק שלא נגרם. ערוץ שבו פורסמו פרטים חסויים על מקומם של חיילי צה"ל בשעת הקרב בלבנון, בא בטענות לערוץ אחר שהמתין עד שההתקפה תתחיל רק כי אנשיו חיכו באולפן מוכנים.
במשך חודשים אמר זיני בדיונים כי המקרה אינו עומד בתבחינים המקובלים לחקירת דלף: כמות שותפי הסוד הייתה עצומה, חומרת הפרסום לא הצדיקה את הפעלת השירות והסיכוי לפענח את האירוע היה נמוך. לפי הפרסום בכאן חדשות, הדרישה הגיעה מלשכת נתניהו כבר במהלך מבצע שאגת הארי, וזיני התנגד לה במשך חודשים. אחר כך הודיע שב"כ כי ההחלטה לחקור התקבלה דווקא "הרבה לפני" פגישתו עם ברדוגו. שתי הגרסאות אינן יכולות לחיות בשלום באותו חדר.
אם ההחלטה התקבלה זמן רב לפני הפגישה, והפגישה התרחשה לפני ישיבת הממשלה בסוף יוני, כיצד הדבר מתיישב עם האמירות המאוחרות של זיני בישיבות הממשלה, שלפיהן המקרה אינו מצדיק חקירת שב"כ? מדוע תואר ברדוגו כעוד עיתונאי בפגישת רקע, כשהוא עצמו אומר שאיננו עיתונאי כלל וכי יזם אותה כדי ללחוץ לפתוח בחקירה? מדוע נעדרו מההודעה שמה ותוארה של היועמ"שית, דווקא בחקירה רגישה הנוגעת לתקשורת? לא ברור אם היועמ"שית אישרה את פתיחת החקירה. נכון לכתיבת שורות אלה, שב"כ גם לא טען שאישרה אותה.
כדי להבין מה השתנה, כדאי לחזור ל-2013. יורם כהן, אז ראש שב"כ, הוזמן ללשכת נתניהו. בחדר היו גם היועמ"ש יהודה וינשטיין והמזכיר הצבאי האלוף אייל זמיר. נתניהו סיפר כי מתחילות הכנות למבצע רגיש במדינת אויב. הוא חשש מהדלפה שתביא לביטולו ולנזק ביטחוני כבד, וביקש ששב"כ יפעיל את כליו כדי לפקח על כל שותפי הסוד עד לסיום המבצע. מדובר היה במאות רבות של אנשים, ובהם ראשי ארגוני ביטחון וקצינים בכירים. כהן סירב. הכלים, אמר, נועדו לסיכול טרור וריגול, לא לפיקוח גורף על מאות בני אדם שאין נגדם חשד קונקרטי. וינשטיין תמך בו.
נתניהו הציע להעביר את המשימה למלמ"ב, הממונה על הביטחון במערכת הביטחון, ואף ביקש להעביר לשם את כלי המעקב, הבילוש והריגול של שב"כ. כהן השיב כי צעד כזה יחייב חקיקה ראשית של הכנסת או הנחיה כתובה של היועמ"ש. בסופו של דבר נקבע פתרון מצומצם: אנשי מלמ"ב ישמשו קציני ביטחון ושומרי סוד; שב"כ יתערב רק אם יעלה צורך ספציפי.
אבדו הבלמים
אין בחוק סעיף המאפשר לרה"מ להצביע על כלי תקשורת, יריב או עיתונאי ולומר לראש השירות: אותו תחקרו. הוא רשאי להתריע ולהעלות חשש ביטחוני. הוא אינו רשאי למחוק את התבחינים המקצועיים, לעקוף את הפיקוח המשפטי ולהפוך תלונה פוליטית לפקודת חקירה. ב-2013, זאת הייתה מערכת שעוד היו בה בלמים.
באותם ימים נתניהו לא דרש לחקור כל הדלפה ביטחונית. הוא לא התעקש, למשל, על חקירת הדלפת המצגת הקשה שהוצגה במהלך צוק איתן וחזתה כמות גדולה של הרוגים, מידע שתאם את הקו שלו שרצה להימנע מפעולה בעזה. נתניהו חשד ששרים יריבים הדליפו כדי להציגו כמי שמידר אותם וכדי להניע את בדיקת מבקר המדינה. כבר אז נחשפה הנוסחה: חומרת ההדלפה אינה נמדדת רק לפי הנזק לביטחון המדינה, אלא גם לפי הנזק הפוליטי לנתניהו.
רק אחרי מעצר פלדשטיין והסתבכות הלשכה החלה להגיע לשב"כ שורה ארוכה של תלונות מטעם נתניהו ואנשיו נגד עיתונאים שלא הלכו בתלם. גם נגד כותב שורות אלה הוגשו תלונות. כולן נסגרו בהחלטה שלא רק שלא היה פרסום מזיק, אלא שלא הייתה כלל הדלפה. נתניהו ומזכיר הממשלה יוסי פוקס עסקו בכך שוב ושוב, הכול בעיצומה של מלחמה. רונן בר עצר את הסחף. הוא הסכים לחקירות דלף רק כאשר החומר היה רגיש במיוחד, נגרם או נשקף נזק ממשי, היו סיכויי חקירה סבירים והתקבל האישור המשפטי הנדרש.
מאז אוקטובר התמונה השתנתה. תוך כדי שימוש באותה סמכות שנתניהו דרש מכהן להפעיל ב-2013, ותחת המטרייה הרחבה של הגנה על המבצע באיראן, החל מעקב (“פיקוח” במונח המקצועי) אחר מאות בעלי תפקידים ושותפי סוד. בתוך כך, החלה להיבנות מפת כוח חדשה: נתניהו מינה את ישראל כ"ץ לשר ביטחון, אדם המקורב אליו לתפקיד ראש המלמ"ב, ואת זיני לראש שב"כ. מי ששולט בזרם הסודות, שולט גם במי שיוכל לחקור את יציאתם.
השאלה היא אם ראש שירות ביטחון רשאי להפעיל את המערכת האדירה שבידיו בעקבות מסע לחצים של רה"מ, שרים ופרשן של ערוץ מתחרה, ואם התבחינים לחקירת דלף נקבעים לפי הנזק לביטחון המדינה – או לפי הנזק לתדמיתו של נתניהו. מדינה דמוקרטית אינה יכולה להשלים עם מצב שבו אותו אדם שולט גם בברז ההדלפות וגם במנגנון החקירה, שבו הדלפה שמשרתת אותו מוכשרת בדיעבד – ואילו פרסום ביקורתי הופך לאיום קיומי, שבו לשכה שמפזרת מידע מסווג לכל עבר דורשת משב"כ לגלות מי העז למסור מידע שלא עבר דרכה. יד אחת מדליפה. יד שנייה חוקרת. ושתיהן מחוברות לאותו גוף.
מדינה דמוקרטית אינה יכולה להשלים עם מצב שבו אותו אדם שולט גם בברז ההדלפות וגם במנגנון החקירה, שבו הדלפה שמשרתת אותו מוכשרת בדיעבד – ואילו פרסום ביקורתי הופך לאיום קיומי
