התמונות // אינס אולנובסקי } תרגום: טליה הוס } תשע נשמות } 144 עמ'
בפתיחת 'התמונות' כותבת המחברת, אינס אולנובסקי, "בשנת 2003 גיליתי משהו יוצא דופן בארכיון התצלומים האישי שלי [...] ומאז התחלתי לשים לב לסיפורים שבהם צילומים מגלמים את התפקיד הראשי. ב'התמונות' מסופרים אירועים שקרו באמת". אבל מהם אותם אירועים? המוטו של הספר הוא ציטוט של רולאן בארת: "הצילום חוזר באופן מכני על מה שלעולם אי-אפשר יהיה לחזור עליו באופן קיומי". נדמה שהמוטו מציג את הצילום כחיצוני לאירוע שעליו הוא חוזר, אבל 'התמונות' ממחיש שגם הצילום הוא סדרה של אירועים: רגע הצילום, הפיתוח (התצלומים בספר הם תצלומים אנלוגיים), היעלמותו או השכחתו וחזרתו לחיים – מן הארכיון, מביתו של הצלם או מערימת אשפה.
בכל אחד מפרקיו הקצרים של הספר מתארת אולנובסקי תמונה ומספרת על הנסיבות שבהן צולמה, על האנשים שצילמו אותה ואלו שמופיעים בה ומה עלה בגורלם – של התמונה ושל האנשים. רק בסוף הפרק יופיע התצלום עצמו, כאשר הוא כבר טעון במשמעות.
הסיפור הראשון הוא אותה תגלית מ-2003. ב-1997, ביום השנה השלישי לפיגוע בבניין הקהילה היהודית בבואנוס-איירס, צילמה אולנובסקי אדם שמצלם את הטקס. ב-2003, כששבה לנגטיבים, התברר לה שהצלם הוא דייגו לוי, בעלה, ושהיא צילמה אותו לפני שהכירו. בקצה התמונה שצילם לוי בזמן שצולם על ידי אשתו לעתיד, נראות שתי קומות מתוך שש הקומות של הבניין שבו היא חיה אז (ובמשך שנים רבות לפני כן) עם משפחתה. הסיפור הזה מדגים שני אלמנטים מרכזיים של הספר הזה. הראשון הוא חשיבותה של המקריות, ובמקרה זה, לא רק הצילום ההדדי, אלא אולי בעיקר מציאת התצלום שנים לאחר שצולם. זהו האלמנט המרכזי השני, החזרה לחיים מתוך הארכיון ובסמיכות למוות.
בדומה לכך נמצאים בספר סיפורים על תמונות של שכנים שנזרקו לזבל; תמונת זוג, מעט לפני שהאב טבע בזמן טיול דיג; או תמונות של האם המתה. לפעמים בכוחו של התצלום להביא לאיחוד משפחתי, כמו הסיפור על תצלומי העיתונות של דייר רחוב שהביאו למציאת אח אבוד. לפעמים הם מזכרת מחיים אחרים כמו תמונה של ילדה מנישואיו הראשונים של האב.
התצלום אינו רק דימוי, אלא חפץ שעבר בעולם. בתצלום מ-1931 של מייסדי כתב העת Sur - כתב העת שייסדה ויקטוריה אוקמפו ושבורחס היה בין משתתפיו - רשומים שמות המצולמים בדיו על גבו של אחד העותקים.
"ולטר בנימין טוען כי האפשרות לשכפל אין-ספור הדפסים מסרט צילום, הופכת את השאלה מהו המקור למיותרת. אני, לעומת זאת", כותבת אולנובסקי, "יכולה להבטיח שכן קיימים הדפסים או שכפולים מקוריים יותר מאחרים. לגעת בחומר, לראות את סימני כתב היד שנשארו על הנייר, לשים לב לגוון שהוא קיבל במהלך השנים. זוהי חוויה שלא דומה בכלל לבחינה של תמונה דיגיטלית".
אולנובסקי ממחישה את כוחו של התצלום. גם אם כדברי בארת, הרגע המצולם אינו חוזר, התצלום מוסיף להתקיים כחפץ בעולם, אפילו אם נשכח, נזרק, נגזר או נקבר. כך למשל בפרקים על תצלומים של אוויטה פרון שנשמרו בבית הצלם, למרות הציווי להשליך את התמונות ועל תצלומים מהלווייתו של חואן פרון שצילמה אמה של אולנובסקי ואבדו בארכיון.
לא רק תצלומים נעלמים. באחד הפרקים מסופר על תצלומים של אסירות פוליטיות בזמן הדיקטטורה של סוף שנות השישים ותחילת השבעים, ובפרק אחר נשמר במשך עשרות שנים תצלום של ילדה שהצבא רצח את הוריה ב-1976. רק ב-2011, לאחר הרשעת הרוצחים, מסר אותו שומר לאישה שהייתה אותה ילדה: "על התמונה הזאת שמרתי כל חיי [...] מעולם לא ידעתי מה עלה בגורלה". כאן התצלום שימש במשך שנים ראיה לקיומה של ילדה שנעלמה.
ולפעמים התצלום הוא רגע המחיקה. באחד הפרקים הראשונים מסופר על דניאל ביביאנו, שרואה במקרה בעיתון את תמונתו שלו. לאחר כמה שניות הוא מבין שזו תמונה של אביו, האב שנעצר ונעלם ושמעולם לא ראה כמבוגר. זה המבט האחרון של האדם, רגע לפני שנמחק. זה צילום של מחיקה עצמה. "זו תמונה קשה", כותב דניאל. "קשה לי לראות את אבא שלי מסתכל אל המצלמה בכזה מבט נורא. מאז שהתמונה אצלי, הסתכלתי עליה רק פעמיים או שלוש". התמונה שהתגלתה השיבה לאדם את אביו ממש ברגע שנלקח ממנו. •
