גזענות חשוכת מרפא / ביולי 1881 נכנס עסקן ממורמר בשם צ'רלס גיטו לתחנת הרכבת בוושינגטון וירה שני כדורים בנשיא, ג'יימס גרפילד. כדור אחד שרט את הזרוע, אבל השני פגע בגב ולא יצא ממנו. גרפילד צעק "אלי, מה זה?" והתמוטט. הרופא הראשון שניגש אליו היה ד"ר צ'רלס בורלי פרוויס, ומה שבלט לעין זה לא המיומנות שהפגין במאמץ להציל את חייו של מנהיג האומה אלא היותו שחור: עד לאותו רגע, המחשבה שהנשיא יקבל אפילו מרשם למשכך כאבים מאדם שזהו צבע העור שלו נשמעה דמיונית. אבל ד"ר פרוויס לא חיכה לאישור, העניק עזרה ראשונה קריטית לנשיא והזהיר מפני המשך הטיפול בתנאים לא סטריליים. הרופאים הלבנים שהגיעו לבית הלבן, לשם הועבר הנשיא לבקשתו, לא התרשמו: הם חיפשו את הכדור שוב ושוב בידיים שלא חוטאו, והדעה הרווחת היא שזה מה שעלה לגרפילד בחייו.
145 שנים אחר כך, בישראל, רופאים ורופאות וגם אחים ואחיות עדיין נדרשים להוכיח שהם דבקים בכלל הכי בסיסי ברפואה, "אל תגרום נזק", רק בגלל מוצאם ושפתם. מהשנייה שיצאו מבטן אימם הם שומעים עד כמה מצופה מהם להשתלב, לתרום, לסייע (ולא לשכוח לגנות ולהוקיע), אז הם הלכו על אחד ממסלולי ההשכלה הכי מפרכים ויסודיים, טחנו שעות התמחות וחוו מטווח אפס טלטלות של חיים ומוות. וכל זה רק כדי לשמוע בסוף שלוחם לא צריך לשמוע ערבית כשהוא מתעורר, גם אם זה קרה רק בזכות רופא ערבי.
עצוב להיזכר כיצד רק לפני עשר שנים סערה המדינה לאחר שאשתו של השר בצלאל סמוטריץ' הכריזה שהיא מעדיפה ש"ידיים יהודיות" ייגעו בתינוק שלה. בעלה הסביר שזאת בכלל לא גזענות: "הפחד והרצון לריחוק כפי שבא לידי ביטוי בבתי החולים הוא מובן ולגיטימי על רקע הקונפליקט והמציאות המלחמתית שלנו מול הערבים". היום יש ערוץ טלוויזיה שלם שמוקדש לדיבורים כאלה ואף חמורים יותר, ככל שקשה לדמיין: "פשוט צריך לייהד את המקצוע הזה של רפואה", אמרה אוסנת מארק, חברת כנסת לשעבר - בליכוד, לא בציונות הדתית או עוצמה יהודית - והוסיפה התרשמות: "את מגיעה לבתי חולים ואת מרגישה שאת ברמאללה".
והנה, המרצע לא יצא מן השק אלא זינק מתוכו: העניין הוא לא דאגה כנה לטיב הטיפול שמקבלים לוחמים ואפילו לא כיצד לשלב 20 אחוז מהאזרחים והאזרחיות בסיפור הישראלי. כל רצונם של גזענים וגזעניות דוגמת מארק הוא שיוכלו להתהלך במרחב ציבורי נקי מערבים, או מקסימום שהערבים משמשים בו כמנקים. וזה לא היה עובד אלמלא הסיוע הנדיב של עדר קרנפים שועט, שאין לו שום בעיה עם ערבים כמובן אבל גם הוא מעדיף אותם כשמועה שרווחת בעיקר בפריפריה: בכל זאת, שלא יפריעו להזדעזע מהאנטישמיות הגוברת.
איור: ירמי פינקוס
והמוח רץ / קריאה בספר החשוב "06:29" של עמוס הראל (הוצאת כנרת זמורה דביר) כמוה כבדיקה, האם מדדי הזעם והעצב עדיין מסוגלים להגיע לאותם שיאים מלפני שנתיים וכמעט שלוש, כשממדי המחדל התבהרו כמו שמש אכזרית לצד הזינוק במחירי המלחמה. כשעוברים מבעד לדין וחשבון המפורט של המחבר על אירועי החודשים שקדמו לטבח, ובמיוחד על אירועי הלילה שבין 6 ל-7 באוקטובר, מבינים מדוע אפילו תמונה מהעת האחרונה, שבה נראה אלוף (במיל') אהרון חליוה כשהוא מחייך, נתפסה כיריקה בפרצוף. למעשה, במקרה שלו ושל עוד כמה בכירים, נדמה שהם אפילו יצאו בזול: מותר להם לצאת מהבית, למשל.
אולם מעבר לזלזול המתנשא והגזעני באויב, לתרבות הרקובה שפשתה במערכת הביטחון ולאחריות העליונה של ממשלת ישראל והעומד בראשה, 7 באוקטובר מתואר בספר קודם כל בתור כישלון טוטאלי של הדמיון. וזה אפילו לא היה באמת דמיון, משום שהתוכניות של חמאס היו מוכרות והתצפיתניות דיווחו והנגדת התריעה וניתנו גם התרעות אסטרטגיות, לפיהן האויבים מריחים חולשה עקב הקרע שיצרה ממשלה חסרת אחריות. ובכל זאת, ברגעי ההכרעה, המוח הקולקטיבי סירב להכיר בהיתכנות של תרחיש הרבה פחות מחריד מזה שהתממש בפועל. כמו חליוה באותו לילה, גם הדמיון העדיף לחזור לישון.
וכשגם ספר מקיף נאלץ להיחתם לפני החזיתות בהן הוא עוסק, מתברר היכן נמצאת הטרגדיה הלאומית: כיוון ש-7 באוקטובר הוא כישלון חרוץ של דמיון קודר, רוב הציבור גזר על עצמו לא להרפות ממנו. מי שנכווה ברותחין לא רוצה לשמוע על מים. כל הסוסים הם טרויאניים עד שיוכח אחרת - וגם לאחר מכן. וכך אפילו ידיעות שנשמעות כמו פרודיה על ספינים אפופי צנזורה (מדינה ערבית המליצה למדינה ערבית אחרת להגיע להסכם עם ישראל כדי להיערך לתקיפתה), הופכות לכדור הרגעה נגד "קונספציה". ועכשיו הדמיון משתולל חופשי, ורק הגוף הוא זה שכבר לא עומד על הרגליים.
ארוכה הדרך הביתה / מפסידים ומפסידות יקרים בפריימריז של הליכוד,
א. לא נורא, זה לא שביזבזתם ארבע שנים בתור שטיחון פוליטי שאשת ראש הממשלה לא דורכת עליו בלי כיסוי לנעליים.
ב. זה גם לא באשמתכם: זה השריונים של נתניהו, זה הדילים, זה השטיקים וכמובן הדיפ-סטייט.
ג. הציבור יזכור את כל מה שעשיתם בשבילו, או לפחות ישקר ויגיד שאתם באמת נראים לו מוכרים.
ד. יש חיים שם בחוץ, כלומר פאנלים של 12 בצהריים בערוץ 14 עם עורכת דין אלמונית, כדורגלן לשעבר ובובת וודו של היועמ"שית.
ה. אתם עדיין פחות פתטיים מגדעון סער.
איור: ירמי פינקוס
בשלוש מילים / שמתם לב שחם?
ממינוס לפלוס / ברור שהשירים שכתב שגיא דקל־חן בגיהינום אינם רק אירוע אמנותי, אבל באלבום "מינוס 1" שיצא השבוע יש גם רגעים של כתיבה יפה, כמה עיבודים מרחיבי לב וכמובן את שאר הרוח שעזר לו לשרוד במשך כמעט 500 ימים. האלבום השני יהיה אפילו טוב עוד יותר.
משפט בשבוע: "ראש הממשלה היה עסוק בניהול הקבינט וייתכן שלא התפנה לנושא הזה מספיק" (השר אלי כהן בהסבר מאוד אמין מדוע לא הועבר חוק גיוס לחרדים. טוב שלא אמר שזה "חמק לנתניהו בחרבות ברזל")
