מה שקרה השבוע בכפר קוסרה הסמוך לשכם הוא ציון דרך במה שעלול להידרדר לסכנה הקיומית החמורה ביותר של ישראל. מדובר בעוד אירוע בסדרה ארוכה של אירועים שמצביעים על איבוד שליטה בשטחים. חבורה של חוליגנים מקימים מאחז בסמוך לבתים של משפחות פלסטיניות. הם מטילים סגר. הימים נוקפים – וצה"ל לא עושה הרבה. עדויות שונות מהשטח מתארות מצב אבסורדי, שבו לובשי מדים, כנראה אנשי הגמ"ר (הגנה מרחבית), שהם מתנחלים בעצמם, מסייעים לחוליגנים. דובר צה"ל פירסם הודעת גינוי. ממש יפה מצידו. אבל ככל הידוע, צה"ל אמור להיות הריבון בשטח. לא פובליציסט שמביע עמדה.
אדוני הרמטכ"ל – גם אם יש כאן ממשלה פושעת שהחליטה להחריב את המדינה, האחריות היא עליך. חבורה של אנשים פוליטיים, עם עמדות פנאטיות, עם נשק, הרבה נשק, עם שיתוף פעולה של חלק מהגורמים הצה"ליים, דוחקים את צה"ל ותופסים שליטה. הם שודדים. הם פוצעים. הם מנפצים. הם גוזלים. הם בועטים בכל ערך יהודי. הם בועטים בריבונות המדינה. הם הדבר הטוב ביותר שקורה לשונאי ישראל בעולם. וצה"ל מתקשה להיאבק בהם. הם כמעט שלא נעצרים משום שאין כבר משטרת ישראל אלא משטרת בן גביר. והשב"כ, יש חשש, הולך גם הוא בעקבות המשטרה.
קוסרה, השבוע. דו"צ פירסם גינוי. יפה מצידו. אבל צה"ל אמור להיות הריבון בשטח, לא פובליציסט
אבל מה עם החוק? מה עם הריבונות? לאן נעלם צה"ל? אם המפלצת הקטנה הזאת תמשיך לצמוח – ישראל תהפוך ללבנון, ותתקשה להתמודד עם מפלצת גדולה הרבה יותר. האמירה "חיזבאללה זה כאן" היא כרגע רק אזהרה. היא עלולה להפוך למציאות.
ועוד דבר אחד. שאלתי את דובר צה"ל, אפי דפרין, האם הדרג המדיני עיכב את פינוי המאחז בקוסרה? ואם אין עיכוב מהדרג המדיני, איך זה שצה"ל הגדול והחזק לא משתלט על חבורת החוליגנים שגורמים נזק איום ונורא לישראל? עד לרגע הורדת המאמר לדפוס – לא הגיעה תשובה. יש חשש שאולי לראשונה, הדרג המדיני הגבוה ביותר מעניק גיבוי לחיזבאללה תוצרת מדינת ישראל.
נשר בלי כנפיים
אם לפני שבוע או שבועיים היה נדמה שמדובר בהטעיה – כל יום שעובר מבהיר שמדובר באחת המפלות האסטרטגיות המביכות ביותר, שתיכנס, מן הסתם, לספרי ההיסטוריה. יש עדיין תקווה קלושה לתפנית מפתיעה, אבל הסיכויים הולכים ופוחתים. זה לא הכישלון הראשון של המעצמה האמריקאית. היא התקפלה מווייטנאם. היא התקפלה מאפגניסטן. היא נכשלה במלחמה נגד הטרור, שהחלה לאחר פיגועי התופת. הכישלון מול איראן עלול להיות המסוכן מכולם. משום שאיראן דוהרת לגרעין. עוד שנה או שנתיים זה יהיה מאוחר.
והכישלון הזה מגיע דווקא מהאיש שהבטיח, יותר מכל דבר אחר, להחזיר את ארה"ב לגדולתה. זו הייתה סיסמת הבחירות שלו. זה האיש שהפה הגדול שלו שיגר איומי תופת יותר מכל מנהיג מערבי אחר. וארה"ב של הימים הללו לא חוזרת לשום גדולה, אלא שוקעת לבירא עמיקתא של חולשה. ישראל לא משקיפה מהצד. היא שותפה. הרי ההבטחה הגדולה ביותר של בנימין נתניהו היא חיסול האיום האיראני. בהנחה שלא יקרה שום דבר בעשרת השבועות הקרובים, עד יום הבחירות, הרי שמדובר גם בכישלון ישראלי. האסטרטגיה כשלה מול חמאס, וקיבלנו את טבח 7 באוקטובר. אנחנו בעיצומו של כישלון היסטורי חמור הרבה יותר, מול איראן.
האיום של איראן על הסדר האזורי והעולמי, והסכנה מאיראן גרעינית, אילצו את טראמפ לצאת למלחמה. זו הייתה מלחמה צודקת, בדיוק כשם שהמלחמה נגד הנאצים הייתה מוצדקת. האיום לא הוסר. להפך. הוא התעצם. אבל טראמפ התקפל. ובדיוק כמו שאמר צ'רצ'יל על בריטניה, בימים שבהם סירבה להילחם בגרמניה: ארה"ב יכלה לבחור בין חרפה לבין מלחמה. היא בחרה בחרפה, ותזכה במלחמה. משום שאיראן, ראש הנחש של ציר הטרור, מדינה שמאיימת להשמיד את מדינת היהודים, היא גרמניה של ימינו. וזה אף פעם לא נגמר ביהודים. איראן היא הבריון של האזור. היא נלחמה בארה"ב ויכלה לה. מדינה שלא תוותר על נשק גרעיני. מדינה שמפחידה את כל מדינות האזור, שכבר יודעות שארה"ב לא תגן עליהן. מדינה שיכולה לספוג נזקים בסדר גודל שמתקרב לתוצר הלאומי שלה, כ-362 מיליארד דולר – ועדיין מסוגלת להסב נזקים כאילו היא ביומה הראשון למלחמה.
ארה"ב, שהמלחמה עלתה לה כ-70 מיליארד דולר - כרבע אחוז מהתל"ג – היא מדינה מותשת, שהציבור שלה התעייף למרות שרמת החיים בארה"ב לא הושפעה מהמלחמה. איראן מאיימת, וכנראה מסוגלת, להגיע לכל נקודה במזרח התיכון, וגם יותר, עם הטילים שלה. אבל גורמי ביטחון בכירים בארה"ב הדליפו שלארה"ב נגמרו החימושים. מעולם, אבל מעולם, לא היה פער גדול כל כך בין הרטוריקה של נשיא המעצמה שהייתה אמורה להיות החזקה בעולם, לבין ההתקפלות המפוארת שחושפת חולשה מביכה.
המשמעויות של הכישלון האמריקאי מול איראן הן לא רק אזוריות אלא גלובליות. הרי רוסיה וסין מתבוננות במתרחש ומתקשות להאמין למראה עיניהן. רוסיה עסוקה במפלה משל עצמה, על רקע המכות הקשות שהיא סופגת מאוקראינה. אבל סין הופכת, הלכה למעשה, למעצמה העולמית. כל מה שארה"ב רצתה למנוע – ציר רשע שכולל את איראן, סין ורוסיה, עלול לקרום עור וגידים. מוקדם לדעת מה יעלה בגורלה של טייוואן, שסין לוטשת אליה עיניים כבר הרבה מאוד שנים. כאשר עיראק השתלטה על כוויית, ארה"ב עדיין הייתה במעמד של מעצמת-על. היא גיבשה קואליציה אזורית כדי להביס את המדינה התוקפנית.
מה עכשיו? סין לא זקוקה למרגלים. יש לה גנרלים אמריקאים. הם חושפים את הסודות הכי כמוסים. אנחנו נשר בלי כנפיים, הם מספרים לסינים. וכמובן שגם לאיראנים. ובאותו זמן, סין מנהלת תעמולה נגד המשך המלחמה. היא רוצה כניעה. ולרשותה עומדים לא רק גנרלים, אלא גם פרופסורים.
כמו, למשל, ג'ון מירשהיימר, שונא ישראל ידוע, שטוען ש"ארה"ב היא מדינה חסרת רחמים בצורה יוצאת דופן", על רקע טענה שפורסמה ב"לנסט", על כך שהסנקציות האמריקאיות גרמו במשך 50 שנה ל-38 מיליון הרוגים. סין מצטטת ומפיצה. אין פרופסור סיני אחד שימשיך להלך חופשי אם יאמר אלפית ממה שאומר מירשהיימר. אבל כמה יעיל לסין לצטט את מירשהיימר. מי צריך אויבים, מי צריך להשקיע בתעמולה, כאשר ארה"ב זרועה בפרופסורים אנטי-אמריקאיים.
כאוס עולמי חדש
כאשר שתי מעצמות, ארה"ב ורוסיה, מתקשות להתמודד עם מדינות הרבה יותר חלשות, איראן ואוקראינה, אנחנו בסדר עולמי חדש. הוא עלול להוביל את שתיהן, או אחת מהן, לשקול שימוש בנשק גרעיני טקטי. כלומר, פצצות גרעיניות עם היקף נזק מוגבל, נקודתי, אך עדיין עם נזקי קרינה רדיואקטיבית. דמיטרי מדבדב, סגן יו"ר המועצה לביטחון לאומי, ולשעבר נשיא רוסיה, איים במפורש בשימוש בנשק גרעיני נגד אוקראינה. גם המדיניות האמריקאית, לפחות זו המוצהרת, היא שיש צורך למנוע פצצה גרעינית מאיראן "בכל אמצעי אפשרי".
הגדיל לעשות דווקא סגן הנשיא, ג'יי-די ואנס, שהשמיע איום מפורש יותר, כאשר אמר שארה"ב תשתמש באמצעים שעד כה הוחלט לא להשתמש בהם. כך שמחסום אחד כבר נפרץ. מדברים על זה. ודווקא המפלה הכפולה, של שתי המעצמות, מגדילה את החשש משימוש בנשק כזה.
קלארק מזהיר
ווסלי קלארק, שכיהן כמפקד העליון של נאט"ו, התראיין לפירס מורגן, והשמיע אזהרה מצלצלת. ההשפעה של עצירת המלחמה באיראן, הוא אמר, תגרום לפגיעה אדירה בארה"ב. חולשת כוח ההרתעה האמריקאי תערער גם את ביטחונה של אירופה וגם את ההשפעה על אסיה. זה יהיה הסוף, טוען קלארק, של הסדר העולמי שנוצר לאחר 1945, עם סיום מלחמת העולם השנייה.
קלארק מודע לחלוטין לעובדה שיש מחיר יקר להמשך המלחמה. אבל בין שתי האופציות – נסיגה ומלחמה – המחיר של נסיגה יהיה הרבה יותר גבוה. ולא, טוען קלארק, אי-אפשר להתעלם מהסכנה הגרעינית שאיראן בונה וגם לא מהמשך פיתוח מערך הטילים.
יש עוד אופציה. החסימה של מצר הורמוז נמשכת. היא פועלת בעיקר נגד איראן. הכלכלה שלה בתהליך נמשך של התמוטטות. עד כה הוכיחה איראן שכושר הספיגה שלה הוא בלתי צפוי בעליל. היא מחזיקה מעמד, גם בזכות אידיאולוגיה פנאטית וחסרת פשרות.
טחבים משוריינים
הפריימריז, כתבתי שוב ושוב בעשור האחרון, ואולי קצת יותר מעשור, הם אחד האסונות של הדמוקרטיה הישראלית. זה פחות מטריד במפלגות קטנות יחסית. זה הרסני במפלגות גדולות בכלל, ובמפלגת השלטון, הליכוד, בפרט. הסאגה שמתחוללת לנו מול העיניים מבהירה שמדובר בפארסה. כאשר קבלני קולות, עבריינים, קבוצות כוח של ועדי עובדים וגם חרדים – הם המתפקדים, אז דמוקרטיה עממית ואותנטית לא תפרח שם.
על הרקע הזה, יוזמת נתניהו למשוריינים זכתה, לפחות אצל עבדכם הנאמן, לברכת הדרך. במקום שורה של צווחניות ו/או צווחנים, שהדעות שלהם קרובות יותר לבן גביר מאשר לחרות של בגין – נתניהו, כך היה נדמה, מתכוון לשדרג את הרשימה עם שורה של אישים שימשכו קהלים מהססים. הרי יש בישראל ימין מתון, שפוי, לא כהניסטי, שהצביע בעבר לליכוד אבל לא יכול להצביע לרשימה מהסוג שנוצר בפריימריז.
אבל מה עשה נתניהו? בינתיים, לפחות בינתיים, מדובר ביורד עשיר, אורן דוברונסקי (בעל האזרחות האמריקאית שאולי יתקשה להיפרד ממנה), שאף אחד לא באמת שמע עליו או על משהו מעניין שיש לו לומר. ועוד שני עסקנים אפורים, שרים מכהנים כושלים, ישראל כ"ץ וחיים כץ, כאשר ניחוח של שחיתות, ציניות והטעיה אופף את השריונים הללו. הם ימשכו קולות מהססים? הם ימשכו את הימין המתון?
כשהבעתי תמיכה ביוזמת השריונים היו לנגד עיניי דמויות שאין להן שום סיכוי לעבור את חוויית הפריימריז, אבל יש להן ערך מוסף ציבורי, פוליטי, מוסרי ואינטלקטואלי. למשל, ד"ר רן ברץ. למשל, פרופ' לימור סמימיאן-דרש. למשל, נדב העצני. למשל, ד"ר רונן שובל. למשל, המחנך נאיל זועבי, אחד הדוברים הנהדרים של ישראל בתקשורת הערבית. למשל, משה בן דוד (בנדה), ד"ר להיסטוריה ופילוסופיה, אל"ם (מיל'), שהמאמרים שלו, פעם אחרי פעם, גורמים לי לחשוב שוב על עמדתי בעניינים אסטרטגיים. ויש עוד. עם כל המוזכרים כאן יש לי מחלוקות. אבל הם אנשים חושבים ומאתגרים. לא צווחנים. ולא כהניסטים.
דא עקא, גם כאשר יש אנשי ימין עם משקל סגולי, גם כאשר יש לנתניהו אפשרות להציג רשימה קצת יותר מושכת ואיכותית, הוא בוחר באנשים שרק יבריחו מהססים. למה? כי גם ברגע של מצוקה פוליטית, בדיוק כמו ברגעים של מצוקה לאומית, יש רק דבר אחד שמעניין את נתניהו. נתניהו. הוא זקוק לעוד יסמנים, לא לאנשים חושבים. ומה שהוא עושה בימים האחרונים למפלגה שלו, מסלול הייסורים שהוא מעביר אותה והכאוס שהוא מכניס אותה אליו, הוא עושה בשנים האחרונות גם למדינה. לטובת הימין, לטובת המדינה, האיש הזה צריך ללכת.
