איך נכנסים לארץ? הפרשות שקוראים בשבועות האלה בתורה הן כולן צוואה של משה רבנו, שמפקיד בידינו מסרים יקרים.
משה רבנו נפרד מאיתנו, לפני הכניסה לארץ. הוא לא יזכה להיכנס, אנחנו כן. בפרשת השבוע, פרשת "שופטים", שיקראו בשבת בבוקר הוא ממשיך את הנאום האחרון שלו. הוא מדבר על שופטים ושוטרים שצריך למנות, כלומר על מערכת משפט ומשטרה שצריכות לתפקד כהלכה, מתוך צדק ואמון של הציבור ושל אלוקים. זה אתגר גדול עד היום, כידוע. הוא מדבר על נביאי שקר שינסו להסית אותנו לעבודה זרה, לשכוח מי אנחנו. ועל בית המקדש, ועל דיני מלחמה, ועל היחס לאלימות, וזו רק רשימה חלקית. 41 מצוות מופיעות בפרשה, והן מורות לנו איך להתנהל כאן. אלפי שנים אחר כך, הנה כמה דוגמאות מעוררות השראה.
*
איך קוראים לספר החדש שמספר על הקמת גני הילדים של קיבוץ בארי אחרי 7 באוקטובר? "המערכה על הלב". איזה שם מדויק. זה ספר מרגש, שמתעד חזית שלא זוכה למספיק תשומת לב. יש הרבה גבורה שאינה צבאית כלל, וראויה להוקרה. מערכת החינוך היא חזית כזו, ומערכת החינוך של ילדי בארי בפרט.
מסיבת חנוכה של גן בארי במלון המפונים, תפילת היינן, עמדת מיחזור בצפת, סליחות בכותל
(צילומים: שלו שלום, מתוך הספר, סיון רהב מאיר)
זה מסמך היסטורי שמתחיל בכאוס. במתקפת הטרור ב-7 באוקטובר 2023 נרצחו 101 אזרחים בני קיבוץ בארי, וגם 31 אנשי כוחות ביטחון שלחמו במקום, ונחטפו לעזה 32 אנשים. המפונים הגיעו למלונות בים המלח. השאלה שכולם שאלו, "מי הגיע לים המלח ומי לא", הייתה בעצם השאלה "מי חי ומי לא". בימים הראשונים, הילדים נסעו על בימבות בלובי המלון בחצות הלילה. כולם הבינו שצריך מסגרת וכך נולדה תוך כמה ימים, במהירות שיא, מערכת הגנים. היו הרבה מתנדבים שהגיעו עם רצון טוב, אבל המצב הצריך משהו אחר, לא בייביסיטר ולא תורמים חד-פעמיים. נדרשה כאן מחויבות ומקצועיות. וכך, עשרות אנשי חינוך נענו לקריאות שפורסמו, והתגייסו לצו 8 המיוחד הזה, מכל הארץ. הם נשארו שם חודשים, חלקם כמעט שנה.
הגנים נפתחו וקיבלו את אותם שמות של גני בארי. המטרה הייתה: אמון, יציבות, מסגרת. כל מה שנשבר באותה שבת. אמא אחת מספרת: "בין כל ההלוויות והפצועים והקושי, ראיתי פתאום, הנה גן כלנית, הנה גן ארזים. נשמתי לרווחה, פעם ראשונה בתוך הכאוס".
בשבועות הראשונים, ההורים היו יוצאים בעיקר להלוויות של חברים שזוהו, ובמלון הייתה תחושה של שבעה אחת גדולה. "ילד יוצא לשירותים, ובחוץ יושבים האבלים", מספר אחד מאנשי הצוות. הגן היה להם למרחב מוגן, בכל המובנים. הצוות למד לא להגיד לילדים שעוד מעט אבא או אמא יבואו לאסוף אותם בסוף היום. ילדה אחת פגשה את אחת הגננות החדשות שהגיעו, ואמרה לה בקול צוחק, שלא מבין את המשמעות: "תנחשי מי מהמשפחה שלי נרצח!".
בקבלת השבת הראשונה ההורים הודו לצוותי המתנדבים, שחלקם השאירו מאחור עבודה ומשפחה: "אתם הקרבתם את הנורמליות שלכם כדי להחזיר את שלנו".
זה לקח זמן. בהתחלה הילדים שיחקו ב"מחבלים". הם רצו להיות בצד של "החזקים והמנצחים". לאט-לאט הם עברו צד. רצו להיות בצד של אלה שמגינים, שבונים.
אחת התרומות החשובות הייתה משחק שהצוות ביקש – משחק של כבאית. הילדים יכבו שריפות. הם ישלטו במצב, הם יצילו חיים, הם יודעים להשתלט על האש. אחת הגננות חזרה לטקסטים של יאנוש קורצ'אק שלמדה פעם, והרגישה שהיא ממש ממשיכה אותו, מחנכת בתוך התופת.
הגננות של ים המלח פתחו לעצמן קבוצת ווטסאפ – "פלוגת המילואים של הלב". אף אחד מאנשי הצוות לא הלך הביתה בסוף יום הלימודים בגן. הם נשארו יחד במלונות, לעבד, לנתח, לתת לכל ילד את היחס הטיפולי הנכון.
מרגש לקרוא על החגים. הייתה גננת אחת, אריאלה, שהתעקשה לערוך טקס לחג החנוכה. זה היה החג הראשון אחרי שמחת תורה ההוא. היו כאלה שהתנגדו, אבל היא הכינה עם הילדים נרות והדליקה אורות קטנים. ההורים דמעו. אחר כך כל חג קיבל משמעות מאוד עמוקה אחרי שהצוות היה דן במסר שלו. בפורים – שמחה. הילדים התחפשו, הסתובבו בלובי והעלו חיוך על פני המבוגרים. בפסח – יציאת מצרים, מעבדות לחירות, כי עם ישראל תמיד מתקדם. וכך הלאה. הצוות דאג גם להביא חיטה מקיבוץ בארי ולזרוע אותה. הילדים קיבלו תחושת מסוגלות ואופטימיות, שיש גם מה שצומח, פורח, מתפתח.
הספר על כל המערכה הזו הודפס בימים אלה בדפוס בארי. הוא מתאר לא רק כמה המבוגרים נותנים לילדים, אלא גם להפך, מה הדור הבא נותן לנו בעצם קיומו. אליס שחר, רכזת הגיל הרך בתקופת הפינוי לים המלח, אומרת בספר בכנות: "היום אני יודעת לומר – הגנים האלה הצילו אותנו. הצילו אותי. הילדים האלה נתנו לנו עוגן ותקווה, החזיקו את כולנו".
*
טיילנו קצת בצפון השבוע. הנה שתי תמונות שלכדו את ליבי. מה לעשות, אלה לא הנופים היפים של הגליל, אלא טקסטים. גם בטבע אני מחפשת מילים.
מושב אור הגנוז הוא מקום קסום. זה מושב שהקימו חוזרים בתשובה שחיים באורח שיתופי, כמעט קיבוצי, מתוך תפיסה של אחווה ואחדות. בין היתר, הם מפעילים יקב. "יין שנוצר מתוך אהבת אדם, אהבת השם ואהבת יין", הם מכריזים על עצמם. היין שלהם זוכה להרבה סוגים של כשרויות, "כדי להרבות אחדות, שכולם יוכלו לשתות".
ובכניסה ליקב, מצאתי חריטה על לוח עץ גדול – "תפילת היינן", תפילה למי שעוסק במלאכת הכנת היין. כתבו אותה, כך למדתי שם, ד"ר ארקדי פפיקיאן ופרופ' עמוס הדס, ממומחי היין המובילים בישראל. באור הגנוז התחברו לרעיון: "זה יין שהולך לקידוש, לליל הסדר, לסעודות של מצווה בכל העולם היהודי. זו לא רק פרנסה, זו שליחות עבורנו", הסבירו לי.
התפילה היא בקשה מפורטת על היין, על החיידקים והשמרים, על הכורמים שמכינים את היין, על היקבים והכל – "למען יהיו מתת בריאות ושמחה לכל השותים אותם". אמן.
התמונה הבאה צולמה בצפת. כבר ראינו הרבה יוזמות הנצחה מרגשות, יצירתיות, אבל זה היה חידוש. בכניסה לבית קפה, על מתקן רגיל למיחזור בקבוקי פלסטיק, נכתב כך: "עמדת מיחזור לרכישת עמדת תפילין, לעילוי נשמת סמ"ר אורי יצחק אילוז הי"ד". ולצד עמדת המיחזור, גם עמדת תפילין שכבר הוקמה לזכרו, כנראה מכסף שכבר נאסף מבקבוקים ממוחזרים. אין שום שליח חב"ד לידה, זו פשוט עמדה שניצבת שם, מחכה לעוברים ולשבים שיניחו תפילין. נכנסתי לבית הקפה והמלצר שראה שצילמתי, אמר: "בקבוקים, תפילין, הנצחה, מדהים כמה מעשים טובים אפשר לעשות ביחד".
שנדע, כמו בצוואה של משה רבנו, להיכנס לארץ הזו כמו שצריך.
שבת שלום.
הסטטוס היהודי: "אדון הסליחות, בוחן לבבות, גולה עמוקות, דובר צדקות, חטאנו לפניך, רחם עלינו..." (מתוך הסליחות, שיתחילו להגיד במוצאי שבת בבתי כנסת של עדות המזרח)
