כץ למרחקים ארוכים
שמעון פרס כבר אמר שסקרים מותר להריח אבל אסור לשתות. סקרי פריימריז לא מומלץ אפילו להריח. זו תרכובת כימית מפוקפקת שמנסה לשקלל שיטת הצבעה סבוכה – 12 מועמדים בכל טופס, פלוס נציג מחוזות – וגם את הדילים של הקבוצות המאורגנות. ואחרי הערת האזהרה הזו: נתניהו רואה סקרים ושומע פעילים, והגיע למסקנה שמחכה לו רשימה מופרעת. טלי גוטליב לבדה היא לא הסבר מספק לקדחת השריונים שאחזה בו. יש כאן אי־אמון חריף של נתניהו: ברשימת הליכוד בכנסת היוצאת, ובמתפקדים שיבחרו את הרשימה לכנסת הבאה.
ההשוואה המתבקשת היא בין הפריימריז שהיו בדמוקרטים לאלו שיהיו בליכוד; שתי המפלגות היחידות כאן שעוד לא נטשו את הדמוקרטיה הפנימית. 100 אלף מתפקדים הצביעו בדמוקרטים מתוך 112 אלף חברים, בליכוד יש 140 אלף, אבל אחוז ההצבעה, בגלל השיטה, צפוי להיות נמוך יותר. במפלגה של גולן הבחירות היו דיגיטליות. בליכוד מתעקשים עדיין על קלפיות עם פתקים. גם האווירה אחרת: בעבודה הח"כים המכהנים תפסו את המקומות הראשונים, בליכוד חצי מהם לא ייכנסו לכנסת הבאה. בקצה השמאל צפויים להכפיל את כוח המפלגה, במפלגת השלטון הסקרים צופים אובדן של כעשרה מנדטים. ומעל הכל: כשנתניהו לקח בערך שליש מהמקומות הריאליים על חשבון שיקול דעתם של המתפקדים, יאיר גולן הלך לקצה השני: אפס שריונים, אפילו לא את מה שהבטיח לעינב צנגאוקר וחזר בו. גולן חטף על זה שכיבד את המתפקדים יותר ממה שנתניהו ספג כשעקף אותם.
כץ. בתוך השמינייה
(לעמ)
השריון של ישראל כ"ץ היה האירוע הבולט השבוע, אבל הכי פחות חשוב: כ"ץ בכל מקרה היה משתחל לרשימה במקום ריאלי. לעולם לא נדע אם בצמרת או במחיר של קצת מבוכה, אבל השריון שלו לא באמת הקטין את מספר המקומות הפנויים. השיח עליו היה הסחת דעת מוצלחת ממהלך אחר שנתניהו ניסה לעשות: להוציא את השריונים של חיים כץ וגדעון סער ממכסת שמונת המקומות שהוקצו לו. כלומר, להגדיל בעוד שניים את סך משורייניו, משמונה לעשרה. בית הדין חידד את הנקודה ועו"ד בומבך נסוג והבהיר שהכוונה לשריין את סער וחיים כץ בתוך השמונה. שיטת מצליח. ישראל כ"ץ קיבל מקום בנפרד.
זו בחירה פחדנית של שר הביטחון ושר החוץ, שמקווים להתמודד בעתיד על הנהגת הליכוד, אבל העדיפו לא לעמוד במבחן המתפקדים לרשימה. לכ"ץ יש את נימוקי העיסוק בביטחון, אם זה רק היה חוסך מאיתנו את השפלת האלוף בלוט, סבב בר־מצוות וחתונות על חשבון הקבינט, ושני סרטוני בינה מלאכותית. מזכרת קטנה מאירוע גדול. גם סער מסביר את ההישענות על השריון בנימוקים מקצועיים לכאורה: הזמן בקבינט המלחמה ובמשרד החוץ לא איפשר לו לחרוש את השטח. אז הוא לקח את השריון לעצמו ושלח את אלקין לשטח ההשמדה של שוחות הפריימריז.
סילמן. טובה עד הסוף?
(אלכס קולומויסקי)
מבחן סילמן
שאלת המקום הראשון חשובה הפעם במיוחד, כדי לסמן עמדת פתיחה להנהגה עתידית. בפולימרקט, אמיר אוחנה הוא המוביל למקום הראשון. יריב לוין, שניצח בפעם שעברה, עדיין חזק לפי המהמרים, אבל יהיה מעניין מאוד לראות כיצד מתפקדי הליכוד ינהגו בו אחרי אירועי הרפורמה המשפטית, גם אחרי המרחק שנפתח בינו לבין נתניהו בהשוואה לפעם הקודמת. גם אלי כהן, שהיה ב־2022 צמוד לוין, עדיין חזק בתמונה. וכן, אולי גם טלי גוטליב, שמתחרה על הצמרת, אבל גם בקטגוריה נפרדת של האישה הראשונה מול מירי רגב.
עוד טוען לכתר בעידן שאחרי נתניהו הוא ניר ברקת, שעכשיו צריך להילחם על מקום ריאלי ברשימה מול קמפיין חיסול ממוקד מלשכת ראש הממשלה, נקמה על שיחות חתרניות שקיים בחודשים שאחרי 7 באוקטובר.
ויש גם את אלו ששוריינו בפעם שעברה: משה סעדה, עמיחי שיקלי ועידית סילמן. שני הראשונים נחשבים לבעלי סיכויים גבוהים להתברג. המבחן של סילמן קשה יותר: הבטחת הייצוג לאישה בכל עשירייה אולי תסייע לה, אבל גם זה צפוף מול מאי גולן וגילה גמליאל. השאלה אם הליכודניקים קנו את המהפך של מי שהייתה "טובה עד הסוף".
גם זאב אלקין ניצב ברגע מאתגר: יש לו כוח מאורגן – 2,400 המתפקדים שסער קיבל במסגרת המיזוג מופנים כולם עבור אלקין והדילים המאורגנים שאמורים לחזק אותו. השאלה האם המצביעים החופשיים יסלחו לו על ההרפתקה בתקווה חדשה. היתרון שלו בקרב דוברי הרוסית עשוי לשחק תפקיד.
גם קרבות התחתית מלמדים על מה שמתרחש במפלגת השלטון: הדר מוכתר היא דוגמת קצה. ויכוחי הרחוב בקפלן, מבול סרטוני הלל על נתניהו וספיישל של חנופה מופגנת לרעייתו לא עזרו לה. ראש הממשלה החליט לא לקצר לה את הפז"ם ולא לתת לה לעלות על המגרש. אבל מלבדה, נתניהו גם פגע בשורה ארוכה של פעילי שטח ופעילי רשת כשהחליש מאוד את המחוזות ואת היכולת של פנים חדשות להתברג לרשימה. כמו בבחירות לכנסת – שם אחוז חסימה גבוה ומימון מפלגות שמתעדף תמיד את אלו שכבר מכהנים, מייצרים מועדון סגור. גם בפריימריז כללי המשחק הם לטובת המכהנים שמקבלים תקציב על חשבון משלם המסים, נוסף על יתרון המוכרות שלהם. בית הדין אמנם מנע מחברי הכנסת להתמודד על המחוזות, אבל אלו נדחקו ממילא למקומות 27 והלאה. שנמוך משמעותי לעומת הפעם שעברה, שבה היו נציגי מחוזות חדשים החל ממקום 19. הנפגעים הם אנשי המנגנון הנאמן והרעשני ביותר שלו, שהקדישו את מיטב שעותיהם למלחמות רשת בשמו, וחולמים על כיסא בכנסת. אבל החלום התרחק.
אפרופו חלומות, כמה פאנליסטים בערוץ 14 מחכים לשריון של נתניהו. אבל לפחות השם הראשון שבחר, אורן דוברונסקי, הוא דמות שמוכרת לצופי ערוץ 12, אמנם לא באגף האקטואליה, נוסף על שמו של אלי אוחנה, שמגיש באותו ערוץ (גילוי נאות וכו'). זו תזוזה כאילו קטנה, אבל היא מחדדת את הכיוון של נתניהו שרוצה להרחיב את מעגל הבוחרים מחוץ לבייס הקשיח. ואפרופו ערוץ 12, החרם של הליכודניקים עליו הוא בעיקר כדי לא לשלם מחיר בערוץ 14 לפני הבחירות המקדימות. ביום שני זה יתהפך. האינטרס של הפריימריסטים יתחלף באינטרס של צוות הקמפיין, שירצה כל במה אפשרית. אז תתחיל גם הדילמה של המוחרמים.
ארדן. לצאת מהצל
(רפי קוץ)
גוש ללירה
המקום הראשון בפריימריז הוא סגולה לתסכול: גלעד ארדן כבש אותו ב־2015, אדלשטיין ב־2019, עכשיו שניהם מחפשים את דרכם מחוץ לצל הכבד של נתניהו. הצמד הזה יצא השבוע למסע דומה לזה של גדעון סער (שבעצמו גרף את המקום הראשון ב־2008 וב־2012) ושל זאב אלקין. ההבדל הוא שתקווה חדשה החלה עם 21 מנדטים בסקרים וסיימה עם שישה מנדטים. ארדן־אדלשטיין מתחילים עם אחוז וחצי. זו השקה מאכזבת מאוד. למרות זאת, הם גייסו שמות נאים לרשימה: אורן סמג'דה ועליזה בלוך, שהסתבכה עם אמירה כנה על לגיטימציה של מפלגות ערביות. אבל עכשיו קשה יותר לגייס עוד שמות למפלגה שלא עוברת.
ארדן לא הצליח להתקרב אפילו לאחוז החסימה, אבל יש לו הישג אחר: הוא מסכן את טרופר והנדל, שהצליחו להתייצב מעליו לרגע. הניסיון לייצר אחדות בין כלל המפלגות שקוראות לאחדות נדון לכישלון: "הגוש השלישי" הוא לא גוש. ארדן הרי מבקש למתוח את הבלוק של נתניהו, טרופר מוכן להשלים לגוש של איזנקוט. זו אשליה אופטית לספור אותם בגוש אחד. הם דומים זה לזה בצורה: מפלגת מרכז שמבקשת להיות גרוש ללירה. אבל כל אחד מכוון ללירה אחרת.
למרות שהמועמדים מכוונים לממשלות שונות, בבוחרים יש חפיפה מסוימת. לכן, התחרות שמפילה את כולם מתחת לאחוז החסימה היא לא מבוא למו"מ על חיבורים אלא ברירה טבעית אכזרית: כדי לפנות לעצמו מקום, ארדן צריך להוריד אותם נמוך יותר. הוא ויתר על חברותו בליכוד ועל הכרטיס שהיה לו להתמודדות על הנהגת התנועה אחרי נתניהו לטובת תרחיש מסוכן: הוא מקווה שטרופר יתאחד ערב סגירת הרשימות עם איזנקוט, שגנץ יתפוגג ואפילו ישאיר לו את יחידות המימון, אולי גם שווינטר יסכים לרוץ בבלוק טכני. שתי מפלגות בפתק אחד. סוגיית וינטר תלויה גם בתוכניות ארגון הגוש של נתניהו שעדיין לא סגר את פינת סמוטריץ' ובן גביר. ויש לו בימין עוד הרבה רסיסים להדביק: מפלגת נעם של אבי מעוז שכרגע נמצאת בלי סידור. וגם פייגלין ובן ארי שמבטיחים לרוץ עד הסוף. השאלה אם נתניהו יראה בארדן עוד כלי על הלוח בצד שלו, או בצד של יריביו.
שפירא. בשם הבן
(אלכס (אלכסנדר) גמבורג)
אבות ובנים
נתניהו נלחם על שריונים, אבל מתקשה לגייס משוריינים שיאיישו אותם. אין הרבה קופצים לעגלת הליכוד. גם לפוליטיקה בכלל קשה לגרור אנשים שמצליחים מחוץ לה. כשרואים את קבלת הפנים של אורן דוברנסקי – מהציוץ נגד טראמפ, דרך שאלת מגוריו בחו"ל ועד למיליונים שהוא עשוי לשלם לרשויות המס האמריקאיות – אפשר להבין את הרתיעה. בצד השני, איזנקוט עדיין עובד בלהרכיב רשימה ממושמעת. אנשים עם ביוגרפיה נאה, אבל לא מאוד מוכרים. חיילים אלמונים. השבוע למשל הוא הכריז על צירופו של שיראל חוגג. שם מעניין, אבל מה שבלט זה בעצם הוויתור על יונתן שמריז שהיה שותפו להקמת "קומו". שמריז היה שם מבטיח, אבל נתפס כנראה כעצמאי מדי.
גם בנט ממשיך בגיוסים, השמות עכשיו בולטים פחות מאלו שצירף כשהוביל את גוש השינוי בסקרים, ולא ברור איך יסדר את כל השמות ברשימה המתקצרת, שכמעט מחציתה תאויש בכלל בידי אנשי לפיד. ביש עתיד, מתוך 24, ישרדו ארבעה־חמישה. מלבד לפיד עצמו ונעם תיבון. גם את רם בן ברק יהיה קשה לדחוק. נותרו מאיר כהן, שהיה עד כה הגבר הראשון ברשימה. ובגזרת הנשים – מירב כהן המיועדת לשרת החינוך, מירב בן ארי שריכזה את האופוזיציה, וקארין אלהרר שהוצבה לפני שתיהן בפעם שעברה. מה עם שמות כמו נאור שירי, ולדימיר בליאק, מיקי לוי ויוראי להב־הרצנו? מרחץ הדמים ביש עתיד יהיה קשה יותר מזה שבליכוד. נותר קצת פחות מחודש לחלון ההעברות. בינתיים אין שמות נוצצים או מפתיעים במיוחד. מערכת הבחירות הראשונה של אחרי 7 באוקטובר היא עדיין יותר מדי פוליטיקה ישנה ביחס למה שאפשר היה לצפות: ההבטחות שדור הניצחון יחזור מהשוחות בשדה הקרב ויסתער על הפוליטיקה נבלמות בינתיים באחוז חסימה גבוה. יועז הנדל הוא היחיד שיושב בנישה של מפלגת מילואימניקים. אבל הוא היה פוליטיקאי עוד קודם. יוזמות אחרות, כמו אל הדגל, נמצאות בינתיים רק על שלטי חוצות. לחלק מהמפלגות יש מילואימניק אחד לקישוט. לא לכולן. פעם בפוליטיקה היו בנים של, עכשיו זה דור ההורים של. אולי כי הבנים כבר הלכו. אמא של ענר שפירא. אבא של גיא שמחי. אבא של עומר סמג'דה. כולם היו בעלי תפקידים חשובים עוד קודם, גם מוכרים לציבור. אבל הפוליטיקה היא בשם הבן. אפילו הרמטכ"ל לשעבר הפך פופולרי כל כך גם כי הוא אבא של גל איזנקוט.
