מסכת יציאה – הסיפורים מאחורי תנועת היציאה מהחברה החרדית // יהודה שוחט ויוסי קלאר } ידיעות ספרים } 223 עמ׳
המתבונן מהצד, החברה החרדית נראית כגוש שחור, עצום ואחיד, המורכב מכמיליון פרטים זהים. מי שמכיר אותה קצת יודע שהיא מגוונת מאוד: מהחלוקה הברורה בין אשכנזים וספרדים, דרך סוגים שונים של ליטאים ועד לדקי הדקויות של החסידויות השונות. הדבר משול לאמירה שהים כחול ויש בו המון דגים: זוהי כמובן אמירה שאינה בלתי נכונה, אך היא מעידה יותר מכל על חוסר האבחנה והדעת של הטוען. כך גם ביחס לחברה החרדית: למרות המראה האחיד שלה כלפי חוץ, היא עשירה, מגוונת ומורכבת ביותר.
לפי נתוני ארגון 'יוצאים לשינוי', בכל שנה יוצאים כ-3,500 איש מהחברה החרדית. היציאה הזו אינה דווקא יציאה בשאלה שכן רבים נשארים על הרצף הדתי, אך היא הגירה לכל דבר: היא דורשת הבנת שפה, תרבות ותמיכה כלכלית ומשפחתית, והעוברים אותה מחזיקים בהון תרבותי ורוחני עצום שמעטים יודעים להעריכו כהלכה. במידה רבה היא דורשת תהליכים של חיברות מחדש, אלא שאין סל קליטה ליוצאים והם נעזרים בחסדיהן של עמותות פרטיות (שאינן עסוקות בהחזרה בשאלה אלא בתמיכה ביוצאים).
'מסכת יציאה' הוא ספר של מונולוגים בגוף ראשון, המתארים מארג מורכב של לבטים של היוצאים והיוצאות. בתבונה רבה בנוי הספר על המבנה של המסכתות הגדולות של הש״ס: בבא קמא (שער ראשון), ובו תיאורים נוגעים ללב על הלבטים של אלו שנותרים בסופו של דבר בתוך החברה; ובבא מציעא (שער אמצעי) ובו התווך שבין העולמות; ובבא בתרא (השער האחרון), ובו תיאורים של יציאה והאתגרים המחכים ליוצאים.
הספר נפתח בשני מונולוגים מעולים שכתבו העורכים, ששניהם עוסקים בתמיכה ביוצאים בעקבות התהליך שעברו בעצמם: אלה סיפורים הפוכים בנימתם: בראשון תיאור ילדות מתוקה ויציאה שמקורה בחשיפה לחיים החרדיים בחו״ל שבהם השכלה ועבודה אינם נתפסים כאיום, ואילו בסיפור השני (הכתוב לעילא) מתוארת ילדות קשה, ספוגת התעללויות, שהיציאה מהחברה שהגנה על הפוגעים היא מעשה של הצלה ובחירה בחיים. אלה הסיפורים הטובים בספר משום שאפשר לשמוע בהם את קולם המובהק של העורכים, יוסי קלאר ויהודה שוחט (בהתאמה).
למרבה הצער, איכותם של שני סיפורים אלה עומדת ביחס הפוך לשאר הסיפורים. הבעיה ב'מסכת יציאה' כפולה: הראשונה היא בסגנונו הספרותי, שברובו נכתב בקריצה לסגנון הספרות החרדית הקלילה, שיש בה חידודי לשון וניסיון להומור בסגנון כמעט קישוני (״לאכול מאותו הקיטבג״ ושאר מליצות ריקות) ומהסיבה השנייה, החמורה יותר, שהוא מותאם לדעה הקדומה של הקורא החילוני ביחס לחברה זו.
שתי דעות קדומות מרכזיות קיימות בשיח הישראלי ביחס לחרדים. האחת היא שכולם בה צדיקים וקדושים, אנשי תורה ויראת שמיים. השניה היא שכולם חוטאים, רודפי זימה וסוטים. בין הרומנטיקה להזניה עומדת האמת הממוצעת: בכל חברה צדיקים ורשעים, מתעללים ובעלי חסד ומוסר. וכך, אף שבכל חברה יש נואפים, תיאור דירות הזימה שבהן אנשים עושים מעשה זמרי ולאחר מכן מבקשים שכר כפנחס, או הרומן בין שתי נערות הסמינר החסודות, הגם שמן הסתם יש בהם גרעין של אמת, נקראים כאילו נכתבו בידי תסריטאי סוג ב'.
כאשר הספר אינו נוטה לצהוב עולים מתוכו סיפורים מרגשים ובעלי ערך: כך, למשל, הסיפור הנוגע ללב של בת למשפחה ספרדית אוהבת, שהקשר המשפחתי בה היה חזק מכל; תיאור קשה של היחלצות מנישואים לגבר אכזרי וחולה (בתוך חסידות שהכללים שבה אוסרים לחלוטין על כל אינטימיות גופנית ורגשית בין איש לאשתו) והמאבק על הילדים שנלקחו מהאם; והמונולוג של יוצא המבקש לקבל עזרה בלימודים אקדמיים, כזו הניתנת בנדיבות לסטודנטים חרדיים אך לא זוכה למענה עבור יוצאים בשאלה. הממשלה שמשקיעה הון בשילוב גברים חרדיים בשוק העבודה וההשכלה הכללי מפלה את היוצאים, אף שאלה זקוקים לסיוע אפילו יותר.
החברה הישראלית זקוקה נואשות להבנת הסיפור של האדם החרדי, הבעיות והכוחות שבו; כשם שהחברה החרדית זקוקה נואשות לסיפורים כנים על עצמה וחשיבה לא אפולוגטית על הבעיות שעימן היא מתמודדת. היצירות שכן עוסקות בכך נוטות לקיטש או מבט מציצני, שיותר משהוא מבטא אמת הוא מתאר את מה שחיפש המתבונן. הספר מבקש להעניק ליוצא החרדי שיקוף נאמן וחיובי של המסע שלו; המונולוגים שבספר מנסים לעשות זאת אך כושלים לעיתים קרובות, משום שהנוסח המספר בהם אחיד למדי, כאילו נכתבו בידי סופר אחד, ולא כאילו נערכו באופן המאפשר קולות רבים. ועם זאת, הוא עשוי להעניק מבט ותקווה ליוצא, למתלבט – ולקורא הלא-חרדי שמנסה להבין את הקשיים העצומים שאיתם מתמודדים חלק מהחיים והיוצאים מהחברה החרדית.
