ראשיתו של המסע המופלא בהשתאות מול ציור של האימפרסיוניסט הצרפתי פייר אוגוסט רנואר במוזיאון לאמנות של סאו-פאולו בברזיל, שם ולא במקום אחר. כותרת הציור: 'ורוד וכחול: היעלמות של משפחת קאהן-ד'אנבר', 1881. בירור קצר גילה כי התיאורים "ורוד וכחול" ניתנו לילדות על פי הסרט שעיטר את שערן: אליס היא הוורודה ואליזבת היא הכחולה. שם המשפחה לא דרש בירור: כל מי שהכיר את תולדות צרפת בשלהי המאה ה-19 ידע כי ד'אנבר הוא שמה של משפחת בנקאים מפורסמת. מפענחי ספרו של מרסל פרוסט, 'בעקבות הזמן האבוד', לא התקשו לזהות בספר את נציגי המשפחה בתחפושת. לואי ולואיז קאהן היגרו לפריז מבון ומטרייסטה במחצית הראשונה של המאה. קאהן הוא שם מסגיר, ידע לואי, ומי שרוצה להתקבל לשורות הידועים והמשפיעים צריך לספח לשמו את ה"דה" פותח הדלתות, וכך בא לעולם ד'אנבר - מאנטוורפן.
עד מהרה התברר כי שנה לפני שצייר את 'הוורודה והכחולה', השלים רנואר דיוקן של הבכירה בבנות, אירן. לואיז התפרסמה כמארחת נלהבת ונדיבה, הלהוטה גם אחרי פרשות אהבה לא מחייבות. בתיהן הגדולים שכנו במרכז העיר. לאחר התבוסה לפרוסים ב-1870, כינונה של הרפובליקה השלישית וראשיתם של ימי ה'בל אפוק' הסוערים, לא חדלו החגיגות, הנשפים ומרוצי הסוסים. אלה גם היו ימי התעוררות האנטישמיות האלימה, ששיאם בפרשת דרייפוס. רנואר, שלא היה אנטישמי והתפרנס ממשפחת ד'אנבר הנדיבה, לא היסס להשמיע באוזני חברו הערות אנטישמיות על היהודים וכספם, כאשר סבר כי לואי, אביהן של הנערות, אינו ממהר לשלם לו את שכר טרחתו. וכאן מתחיל להיפרס הנתיב המקביל בספרה של קתרין אוסטלר: מאולמות הנשפים למחנות הריכוז, ממרסל פרוסט לאושוויץ.
פער טרגי. 'ורוד כחול', פייר אוגוסט רנואר, 1881
הפער הטרגי בתיאור שני הנתיבים מעצים את המסר הגלום במסע. המחברת ניחנה בכישרון רב ובתשוקה לתאר את פרטי הפרטים של חיי האצולה והמתחזים למיניהם. כל ארמון ובית מידות מתוארים לפרטי פרטים: מספר החדרים, גודלו של אולם הריקודים ואיתורו של המבנה בסביבת הבירה החוגגת. תיאורי הנשפים הם פרשה כשלעצמה: המחברת אינה מסתפקת במסירת שמותיהם של המשתתפים, היא גם מעניקה לכל חוגג תיעוד מלא של מעמדו החברתי וחלקו בביסוס כלכלתה ויוקרתה של צרפת. הנשים זוכות ליחס מיוחד: תיאור מלא של בגדיהן, ובכלל זה בדי השמלות והתכשיטים. היא גם מציינת את שמם של המאהבים במקרה הצורך וכיצד הם מתוארים בספרות של אותם ימים.
בין לבין מתפנה המחברת לתיאור השלבים בהתפתחות האנטישמיות בצרפת. כצפוי, ההחמרה והרדיקליזציה של שנאת היהודים לא מתרחשות במחשכים והן חורגות מן היחסים היומיומיים ומהערות שנימה של גזענות עולה מהן ומשתלטות על חיי הציבור. בתהליך זה יש כמה שיאים, שבדיעבד התבהרו כדרכה של צרפת לשיתוף הפעולה עם הנאצים.
למשל כאשר יצא לאור ספרו של העיתונאי והתועמלן אדואר דרימון (Drumont), 'צרפת היהודית', שבו הוא תלה את כל מצוקותיה של המדינה בהשפעתם של היהודים, הוא הפך ללהיט ונמכר במאות אלפי עותקים. משפט דרייפוס והקלות שבה האשימו קצין ממוצא יהודי בבגידה ובריגול הבהירו כי גם יהודים שהתרחקו מדתם והפגינו נאמנות ואהבה למולדת הצרפתית אינם פטורים מאשמה.
אופייה ומשמעות יהדותה של האליטה היהודית בצרפת, ובכלל זה של משפחת קאהן-ד'אנבר, מבהירים כי גם כשנמנעו מהפגנת יהדותם, לא הסירו מעצמם את הטענות בדבר זרותם ופגיעתם בטובת המולדת. כדי להבהיר את ריחוקה של המשפחה מאורחות החיים היהודיים וצווי הדת, מדגישה המחברת כי לואיז ד'אנבר חובבת הנשפים לא היססה לקיימם בביתה המפואר גם בערבי שבת. נוכחותם של עשירי הקהילה היהודית מלמדת שגם הם לא הוטרדו מכך.
השתלבותם של שני הנתיבים, של משפחת קאהן-ד'אנבר ושל האנטישמיות, מוליכה אל הסיום הטרגי. בנות המשפחה - הילדות של רנואר - לא ייחסו חשיבות רבה ליהדותן. סוגיית המרת הדת והבחירה בקתוליות לא עמדו בדרך אל הנישואים. אירן הבכורה אף הרחיקה לכת ודבקה בנצרות כבחירה אישית ורצונית. אחות אחרת התנצרה כדי להסדיר נישואים רצויים.
ידיעותיה של אוסטלר על סופן ואחריתן של בנות המשפחה אינן מוצקות כידיעותיה על התפתחות האנטישמיות. יש יותר מעדות אחת לטענה כי האחות הבכירה, שבחרה בנצרות בתהליך של הזדהות נפשית, שיתפה פעולה עם שלטונות ממשלת וישי בצרפת הכבושה, ויש אף שטוענים כי לא היססה להסגיר יהודים שניסו להציל את עצמם. לבת האמצעית, אליזבת, לא הועילה התנצרותה כלל. כשפרצה מלחמת העולם השנייה היא הסתתרה בכפר מרוחק מפריז וניסתה להעלים את מוצאה, אך הוסגרה לידי הנאצים בידי שכניה בכפר והובלה למחנה דראנסי בבירה, משם נשלחה לאושוויץ. לאליס שפר המזל: היא נישאה לאציל בריטי ועזבה לפני המלחמה.
בהקדמה לספר מציינת המחברת, כי אחת הסיבות שהניעו אותה להשלים את הכתיבה היא המלחמה שפרצה ב-7 באוקטובר והשלכותיה. בהקשר זה היא מבליטה את התגברות האנטישמיות בצרפת לאחר אירועי עזה. האם היא מבקשת לטעון כי מסכת היחסים הקשים בין צרפת ליהודיה עומדת בעינה? כדי לאשש טענה זו נדרש מחקר מעמיק ויסודי יותר. •
Catherine Ostler, The Renoir Girls, A Hidden History of Art, War & Betrayal, Simon and Schuster, 2026.
אלי שאלתיאל
