לקראת ראש השנה אני נמלא אימה שמא לא אצליח להתנקות כראוי לשנה חדשה, ובמיוחד שלא אצליח לנקות מספיק טוב את כפות רגליי. וזאת מכיוון שכאשר הייתי בן שלוש או בן ארבע, אמר לי אבא בערב ראש השנה, בעודו רוחץ אותי (אבא היה ממונה בבית על רחיצת הילדים) שהיום צריך להתנקות בשביל שנה שלמה. למעשה חזר על דבריו אלה מדי ראש שנה. ואני, ליד העקב, מאחורֵי ומתחת לפיקה, ישנה אצלי פיסת עור שעוטה פטינה אפורה של שנים רבות של לכלוך ששקע אל תוך העור, לכלוך שנצבר בהליכת יחף או בסנדלים, וככל שלא אשפשף אותה בידי, באצבעי, במברשת קשה, בפצירת ציפורניים או בכרית סקוץ' ברייט, לעולם לא יחזור אותו העור לניקיונו התמים של בן הארבע שאביו מקלח אותו בחדר האמבטיה, שניהם מלאי התרגשות מהחג הממשמש ובא. לא, לעולם לא תתנקה פיסת העור הזו שספגה אל קרבה שנים של זוהמת סנדלים ואין לי דרך בעולם להתנקות מכך. עניין זה ממשיך להטריד אותי גם כיום, כשעברתי את שנתי ה-70. אין לי ספק שאני הוא האשם בחוסר הניקיון העמוק הזה, ושיום יבוא ואיענש על כך בחומרה.
חגים וארוחות חג היו מאורע חשוב במשפחתנו. אמא הייתה מתחילה לבשל כבר כמה ימים למפרע. מרק שמיימי עם קרפלך, מעלה ניחוחות של סלרי ושל פטרוזיליה, עשיר וצלול, שעל פניו, בין הקרפלך הרבועים, הבטנוניים, צפים בחן מטבעות שמן ענוגות. המופלאים שבחצילים, ולאחריהם בשר צלי מבושל ברוטב. אורז, מטבעות גזר, רסק תפוחים מתקתק-חמצמץ. ולפני הכל תפוח בדבש. על עריכת השולחן מופקדות אמי ואחותי, לי מותר רק קצת לעזור ובעיקר לא להפריע. יזהר צריך להתרחק כי הוא רק מפריע ומקלקל, במיוחד בעניין כפות החלוקה, שתמיד הוא מביא את הלא-נכונות; מבחינת אמי הרי זה אחד משבעת החטאים היותר-חמורים, ובכל מקרה של עבירה היא פורצת בזעקות, יזהר! יזהר! יזהר! הרי אמרתי לך כבר כל כך הרבה פעמים ש.. וש... וש... אלא שיזהר לא לומד, לא את זה בכל אופן, וחוזר במורך לב לחדרו, עד שיקראו לו שוב. מפה לבנה, כלי חרסינה שנותרו מוינה. מגס מרק מרהיב עין. פמוטים מצוחצחים נושאי נרות. פרחי כובע הנזיר בעונה, ואם לא אז פרחים אחרים (קצת קשה בראש השנה אבל תמיד אפשר למצוא משהו).
״שנה טובה לי״, מכריז אבא ספק בלצון, ספק בכאב. ״רימונים על חלוני״, ראובן רובין
אבא יושב בראש, לידו קערית נאה ובה שני תפוחים יפים שצוחצחו למפרע עד שהם מבריקים כזוהר הרקיע. לידם צלוחית עם דבש וסכין חדה. כולם באים ומתיישבים, לבושים לבן. אמא כל כך נרגשת שבעיניה עומדות דמעות, כבר כמעט שבוע. ליד אבא המחזור הישן, המפורר, שבין דפיו תחובות פיסות נייר קטנות, לסמן את הפרקים שהוא מתכוון לקרוא. אבא, מעולם לא דרכה כף רגלו בבית כנסת, שכן היה חילוני מאמין, אפשר אפילו לומר חילוני חרד. למעשה, פעם אחת אולי כן היה בבית כנסת – זה קרה כשהזמינו אותו מטעם איזה קהילה לשתול זית בעיירה נידחת באוקלהומה, בעיצומה של סופת שלג. אבל על מעידה חד-פעמית שכזו ייתכן שאפשר למחול.
אבא מביט סביב, לוודא שהכל מקשיבים. נותן את המשקפיים בעיניו ופותח את המחזור. "אלו הן הפסולין", פותח אבא, וממשיך: "המשַׂחֵק בקוביא, ומלווי ברבית, ומפריחי יונים, וסוחרי שביעית, ועבדים. זה הכלל", הוא עוצר ומביט באמא, לוודא שהיא לא מתכוונת להתנפל עליו, "כל עדות שאין האישה כשרה לה, אף הן אינן כשרים לה". הוא מרים שוב את עיניו ומביט בכולם. הא, אילו מין אנשים היו אבותינו, ואילו מחשבות התגלגלו בראשם! הוא מדפדף במחזור קדימה, ואחורה. כמעט בכל דף תקוע פתק. איך יחליט? אבל כולם מחכים בסבלנות. "השמיים מספרים כבוד אל", הוא פותח שוב. אבל לכך אינו זקוק למחזור; המזמור הרי שגור על לשונו עוד מימי הסמינר למורים בירושלים. מתוך שינה, לא, מתוך הרדמה על שולחן ניתוחים יוכל לחזור ולצטטו.
למנצח מזמור לדוד
השמיים מספרים כבוד אל/ ומעשה ידיו יגיד הרקיע
יום ליום יביע אומר/ ולילה לילה יחווה דעה
אין אומר ואין דברים/ בלי נשמע קולם
בכל הארץ יצא קוום/ ובקצה תבל מליהם
לשמש שם אוהל בהם/ והוא כחתן יוצא מחופתו
ישיש כגיבור לרוץ אורח.
עיניו מתלחלחות והוא עובר למשהו קליל יותר, אולי הקטע החביב עליו ביותר במחזור, סדר פיטום הקטורת, עם כל המילים המשונות והדיונים המלומדים בקצוות של יו"דין:
תָּנוּ רַבָּנָן פִּטּוּם הַקְּטרֶת כֵּיצַד. שְׁלשׁ מֵאות וְשִׁשִּׁים וּשְׁמונָה מָנִים הָיוּ בָהּ. שְׁלשׁ מֵאות וְשִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה כְּמִנְיַן יְמות הַחַמָּה מָנֶה בְּכָל יום. מַחֲצִיתו בַּבּקֶר וּמַחֲצִיתו בָּעֶרֶב. וּשְׁלשָׁה מָנִים יְתֵרִים שֶׁמֵּהֶם מַכְנִיס כּהֵן גָּדול וְנוטֵל מֵהֶם מְלא חָפְנָיו בְּיום הַכִּפּוּרִים. וּמַחֲזִירָן לְמַכְתֶּשֶׁת בְּעֶרֶב יום הַכִּפּוּרִים כְּדֵי לְקַיֵּם מִצְוַת דַּקָּה מִן הַדַּקָּה. וְאַחַד עָשָׂר סַמָּנִים הָיוּ בָהּ. וְאֵלּוּ הֵן: הַצֳּרִי. וְהַצִּפּורֶן. וְהַחֶלְבְּנָה. וְהַלְּבונָה. מִשְׁקַל שִׁבְעִים שִׁבְעִים מָנֶה. מור. וּקְצִיעָה. וְשִׁבּולֶת נֵרְדְּ. וְכַרְכּום. מִשְׁקַל שִׁשָּׁה עָשָׂר שִׁשָּׁה עָשָׂר מָנֶה. קושְׂטְ שְׁנֵים עָשָׂר. קִלּוּפָה שְׁלשָׁה. קִנָּמון תִּשְׁעָה. בּורִית כַּרְשִׁינָא תִּשְׁעָה קַבִּין. יֵין קַפְרִיסִין סְאִין תְּלָת וְקַבִּין תְּלָתָא. וְאִם לא מָצָא יֵין קַפְרִיסִין מֵבִיא חֲמַר חִיוָר עַתִּיק. מֶלַח סְדומִית רובַע, מַעֲלֶה עָשָׁן כָּל שֶׁהוּא. רִבִּי נָתָן הַבַּבְלִי אומֵר: אַף כִּפַּת הַיַּרְדֵּן כָּל שֶׁהִיא. אִם נָתַן בָּהּ דְּבַשׁ פְּסָלָהּ. וְאִם חִסֵּר אַחַת מִכָּל סַמֲּמָנֶיהָ חַיָּב מִיתָה: רַבָּן שִׁמְעון בֶּן גַּמְלִיאֵל אומֵר: הַצֳּרִי אֵינו אֶלָּא שְׁרָף הַנּוטֵף מֵעֲצֵי הַקְּטָף. בּורִית כַּרְשִׁינָא לְמָה הִיא בָאָה, כְּדֵי לְשַׁפּות בָּהּ אֶת הַצִּפּורֶן כְּדֵי שֶׁתְּהֵא נָאָה. יֵין קַפְרִיסִין לְמָה הוּא בָא, כְּדֵי לִשְׁרות בּו אֶת הַצִּפּורֶן כְּדֵי שֶׁתְּהֵא עַזָּה.
כאן אבא מניף את אצבעו ומנענע אותה, כמתרה בפורעי חוק פוטנציאליים מלפני אלפיים שנה.
וַהֲלא מֵי רַגְלַיִם יָפִין לָהּ? אֶלָּא שֶׁאֵין מַכְנִיסִין מֵי רַגְלַיִם בַּמִּקְדָּשׁ, מִפְּנֵי הַכָּבוד. תַּנְיָא רִבִּי נָתָן אומֵר: כְּשֶׁהוּא שׁוחֵק אומֵר הָדֵק הֵיטֵב, הֵיטֵב הָדֵק.
כאן אבא מתחיל לזמר: הדק היטב, היטב הדק! הדק היטב, היטב הדק! ומביט בפני הקטנים, לוודא שהבשורה נקלטה.
מִפְּנֵי שֶׁהַקּול יָפֶה לַבְּשָׂמִים. פִּטְּמָה לַחֲצָאִין כְּשֵׁרָה. לְשָׁלִישׁ וּלְרָבִיעַ לא שָׁמַעְנוּ. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה זֶה הַכְּלָל אִם כְּמִדָּתָהּ כְּשֵׁרָה לַחֲצָאִין. וְאִם חִסֵּר אַחַת מִכָּל סַמֲּמָנֶיהָ חַיָּב מִיתָה. תָּנֵי בַר קַפָּרָא: אַחַת לְשִׁשִּׁים או לְשִׁבְעִים שָׁנָה הָיְתָה בָאָה שֶׁל שִׁירַיִם לַחֲצָאִין. וְעוד תָּנֵי בַר קַפָּרָא אִלּוּ הָיָה נותֵן בָּהּ קָרְטוב שֶׁל דְּבַשׁ אֵין אָדָם יָכול לַעֲמוד מִפְּנֵי רֵיחָהּ. וְלָמָּה אֵין מְעָרְבִין בָּהּ דְּבַש? מִפְּנֵי שֶׁהַתּורָה אָמְרָה כִּי כל שְׂאר וְכָל דְּבַשׁ לא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'.
וכעת לשיא, הוא מכחכח בגרונו ומתחיל ב'ונתנה תוקף'. אך הגרון מסרב לשתף פעולה, הוא נשנק, לא מסכים להמשיך. הוא מכחכח שוב ושוב. "רגשן שכזה", מפטירה אמא, ספק בבוז ספק בהערצה; אך גם היא עיניה רטובות. היש בשנה שעה טובה מזו? זהו. נגמרו הקריאות. אבא בוחר לו מהמחזור רק את המילים שיפות בעיניו. מה שעושים היהודים בבית כנסת מאוס עליו. אין לו חפץ במלמולי סרק. אבל המילים, אוה, אילו מלים, מי מצא זאת בליבו לכתוב מילים כאלה, כמעט אפשר להאמין שלא נכתבו ביד אנוש. הוא חותך את התפוח לחצי ולרביע, מקנב החוצה את החֹב, נושא הזרעים. מניח רבע ראשון על צלוחית נאה ומנטף עליו דבש. "שנה טובה צ'ומה", הוא לוחש ומעביר אליה את הצלוחית שעוברת מיד ליד עד שהיא מגיעה לאמא, הלוא היא צ'וּמָה, שזה שמה מאז שהתפייטה באזניו, בת שש-עשרה או שבע-עשרה, על הצייר האיטלקי הנערץ עליה, צִ'ימָבּואֶה. "שנה טובה לכולם", אומרת אמא בכוונה שלמה. התפוחים ממשיכים ליסוב את השולחן, מהגדול אל הקטן, עד שלבסוף מגיע גם רבע תפוח לבעל הבית. "שנה טובה לי", מכריז אבא ספק בלצון ספק בכאב וכולם מברכים אותו בשנה טובה.
ומה בסיום? אוה, יש קומפוט חבושים, ויש עוגת דבש. לדאבוני ולבושתי לא הצלחתי להנחיל לילדיי את אהבת קומפוט החבושים. וזאת למרות שאני יודע שקומפוט חבושים הוא המאכל הנפלא והרצוי ביותר בעולם. גם הכנתו לא כל כך קשה – אם כי גם לא קלה מדי. קרצוף הפרי המעלה הרים וגיאיות שעירים להכעיס אינו מעשה לרכי הלב. גם חיתוכו לרבעים דורש סכין כבד וחד מחד, וכוח פיזי עם נחישות נפשית מאידך. אבל אחר כך הכל פשוט: שוטפים את רבעי החבושים וחותכים אותם לקוביות נאות. נותנים בסיר לחץ עם מים (רק לכסות) וסוכר (לא יותר מדי) לכ-40 דקות עד שהנזיד נהיה אדום מכל אדום, אדום כהה, סמוק מדם שוורים. אם לא מספיק אדום צריך לבשל עוד חמש או עשר דקות וצריך גם לטעום ואולי בסוף גם להוסיף עוד קצת סוכר או חצי לימון במקרים נדירים. מעבירים למקרר שיתקרר יפה וזהו.
אבוי, אי-אפשר, כמו שאבא טען לא פעם, אי-אפשר לחנך לערכים וגם לא צריך, ועובדה היא שכאשר ילדיי חוזים בקומפוט החבושים שאני מכין, כל שנה, גם מתוך אהבה לחבושים וגם מתוך געגועים, הם מסתכלים הצידה כדי שלא אראה איך עיוו את פניהם בגועל. רק שאולִי החמוד עושה לי טובה וטועם שתי כפיות, כדי שלא אהיה עצוב. חבושים יש רק או כמעט רק בראש השנה, ואיך אפשר לא לאהוב ולא לחכות כל השנה לקומפוט חבושים? אבל כשהם מסתכלים על הפירות האדומים החתוכים צפים להם בתוך הסירופ האדום המתוק עולה על פניהם הבעת תיעוב יחד עם חוסר אמונה שמישהו יכול בכלל לאכול דבר כזה, שלא לדבר על לצָפּוֹת מהם להשתתף בלגימת הגועל. בסופו של דבר אני נאלץ לאכול את כל ים קומפוט החבושים לבדי, כי הרי יש לנו ארבעה עצים וכמה שמדללים יוצאים מהם הרבה עשרות קילוגרמים וברור שאי-אפשר לעשות מהכל קומפוט אלא צריך לעשות גם ליקר וגם לדר וגם ריבה וכל זה דורש הרבה עבודה אם כי הכל כמובן באהבה אבל אין אינסוף אהבה בעולם, אפילו לא לחבושים.
ועוגת הדבש... כולם יודעים: יש להניח לה שבוע או שבועיים כדי שישתבח טעמה. אך איך אפשר?
ופודינג הגויאבות?
ובפסח? אוה, בפסח! אז את הקרפלך מחליפים הקניידלך, ואת קומפוט החבושים מחליף דודו העני, קומפוט הפירות היבשים. ואת 'נתנה תוקף' מחליף 'הנה קרב יום, יום שהוא לא יום ולא לילה'. יש, ישנם הבדלים. אבל תש כוחנו מלפרטם.
ממרחק עשרות שנים נראות ארוחות החג כחיזיון מתוק, אם לא נאצל. ואמנם כך היה, לעיתים. אבל היו גם החגים שבהם הפנים היו ארוכות והעיניים טרוטות והמילים מועטות. הצלחות נקשו בזעם על השולחן עת הוטחו בפני הסועדים. היו גם כאלה. ויש והזעם היה גולש מעבר לארוחה, יושבים כולם בכורסאות ועל הספות שסביב החדר, הקולות ניחרים, העיניים זולגות, החוטמים נמחטים בקול והמילים, הוי המילים, מין מילים כאלה שלא אפשר לשכוח, עולמית. את מי מהחגים נשים בזיכרוננו? הזיכרון כמוהו כמסננת, הדקים עוברים ונשטפים והגסים נותרים. או אולי לא כך, הזיכרון כמוהו כקומץ זרעי בצל ירוק שאתה מפזר באדנית, אלה נובטים ואלה קמלים.
