יש אלבומים שהמיתולוגיה שלהם גדלה עם הזמן, ויש כאלו שהשנים רק מדגישות עד כמה הם היו ענקיים מלכתחילה. Fisherman’s Blues של הווטרבויז שייך לקבוצה השנייה. כשהוא יצא ב-1988, בתום מסע הקלטות שנמשך כשנתיים, הוא היווה תפנית דרמטית עבור החבורה של מייק סקוט: מהרוק האפל משהו של ימי This Is the Sea אל מוזיקה שורשית יותר, שספוגה בפולק אירי, קאנטרי ובלוז.
לא מזמן סקוט ירד למרתפי הארכיון והחל לנבור במאות סלילי ההקלטות שנוצרו במהלך הסשנים של אלבום המופת ההוא. החכה שלו העלתה שלל רב ומגוון: סקיצות, ג’אמים, גרסאות כיסוי משוחררות וארוכות לבין היתר הביטלס ופרינס ושירים שלמים שהמתינו בסבלנות עד לרגע שבו ייצאו מהמרתף ויראו אור. מארז ההקלטות החדש שיצא תחת השם הארוך - Atlantic Rain: The Lost Fisherman’s Blues Recordings - הוא התוצאה.
הווטרבויס. מוזיקה נצחית
(Tim P. Whitby, Getty Images)
ההפתעה הגדולה המתגלה כבר מתחילת ההאזנה ל-Atlantic Rain, עניין שנמשך קצת יותר משעתיים, היא שלא מדובר בעוד אוסף שאריות שיקרוץ לאספנים אמידים. להפך. יש כאן תחושה של הרכב שנמצא בתהליך גילוי עצמי, כשהאי-שלמות של הקטעים מהווה חלק מהקסם. הפסנתר, הכינור, הגיטרות והקול המחוספס של סקוט נשמעים פחות כמו מוצר מוגמר ויותר כמו מוזיקה שמתגבשת תוך כדי תנועה.
מי שאהב את Fisherman’s Blues ימצא כאן עוד הרבה מאותו קסם, רק בצורה משוחררת יותר. מי שלא התלהב אז, כנראה שלא יתחיל גם עכשיו. ועדיין, קשה שלא להתפעל מהאפשרות שמוזיקה "חדשה" בת כמעט ארבעים יכולה להישמע כה חיה.
