בגיל 80, ניל יאנג ממשיך לסרב להתנהג כפי שהיה מצופה ממוזיקאי בגיל הזה. במקום לסכם את הקריירה, להסתפק בסיבובי הופעות שבהם הוא נותן לקהל את אותם שירים שהוא מכיר בעל פה, יאנג ממשיך להקליט ולשחרר מוזיקה חדשה בקצב שקצת קשה לעקוב אחריו. עכשיו מגיע Second Song, שיר הנושא מתוך אלבום חדש בעל אותו שם, שייצא ב-18 בספטמבר, ויהיה אלבום האולפן השני של הזמר עם ה-Chrome Hearts, אחרי Talkin’ to the Trees מ-2025. האלבום המתקרב יכלול שבעה שירים: חמישה חדשים ושניים שנכתבו עוד בסיקסטיז.
הסינגל שמקדם את האלבום, שהוא גם שיר הנושא שלו, מציב את יאנג במקום המוכר והלא מתחנף שלו. מדובר בקצת יותר מ-11 דקות של רוק איטי ומהורהר במרקם אקוסטי עם אותה מפוחית מוכרת משנות השבעים. השנים נשמעות היטב בקול של יאנג, אבל משהו בשחיקה הזו משרת את התוצאה: הוא נשמע כאן פחות כמו עוד זמר שרק מבצע שיר ויותר כמו אדם שמנסה להבין משהו בזמן שהוא שר אותו.
מסע בלתי נגמר. ניל יאנג
(Ben Houdijk, Shutterstock)
וזה אולי מה שנותר מעניין גם בפרק הנוכחי בקריירה המאוד ארוכה של יאנג: הוא עדיין מאמין שלכל שיר יש את קצב ההתפתחות שלו. אין ב-Second Song ניסיון להעמיד פזמון שאפשר לזמזם עוד לפני שהוא מסתיים, או שאיפה להקפה מלוטשת שתהפוך את השיר למוצר קל לעיכול. יאנג וה-Chrome Hearts, ההרכב שמלווה אותו בשנתיים האחרונות, מעדיפים את הסדקים, את החלל שבין האקורדים הנינוחים ואת התחושה שהלהקה יכולה בכל רגע לסטות מהמסלול. זו גישה שמחזירה את יאנג לאותה מסורת חשמלית שהפכה אותו לאחד מאבות הרוק האמריקאי.
אבל יש גם צד פחות מחמיא לעקשנות הזאת. כבר הרבה מאוד שנים שיאנג לקח את גישת ה"לא מאוד מזיז לי מה אתם חושבים" והפך אותה לאידיאולוגיה. עד כדי כך שלעיתים נדמה (ונשמע) שההתנגדות שלו לפורמטים "מוכרים" כבר הפכה למטרה בפני עצמה. לא כל שיר ארוך חייב להימשך יותר מ-11 דקות, כפי שלא כל רעיון ישן ומוכר יכול לקבל חיים חדשים ומוצדקים רק מפני שיאנג ממשיך לחזור עליו שוב ושוב במשך שישה עשורים.
ועדיין, הבחירה להקליט מחדש שירים מראשית דרכו היא תמיד מסקרנת. במקום להסתפק רק בשחרור חומרים מהארכיון (אל דאגה, גם את אלו הוא עושה לא מעט), יאנג מציב את האדם שהוא היה פעם מול המוזיקאי שהוא הפך להיות. וכך מתקבל מפגש מעניין בין זיכרון להווה, ובמקרה הזה גם בין שתי דרכי הקלטה: לפי יאנג, האלבום הוקלט גם במאסטר אנלוגי ובמאסטר דיגיטלי ברזולוציה גבוהה. ואת כל הפלא הזה הוא עשה באולפני Shangri-La במאליבו, השייכים למפיק העל ריק רובין.
בעוד כחודש נדע האם Second Song יהיה אלבום חשוב או רק עוד תחנה במסע הבלתי נגמר של יאנג. וייתכן שזו בדיוק הנקודה: בגיל 80, המוזיקאי הקנדי כבר לא צריך להוכיח שהוא מסוגל לכתוב עוד שיר קאנוני דוגמת Heart of Gold. מספיק שהוא ממשיך להיכנס לאולפן, להרים גיטרה ולראות לאן היא תיקח אותו.
