חפירת הצלה // חגי דגן } ידיעות ספרים } 335 עמ'
חגי דגן הוא סופר ענף מאוד. בכובע אחד הוא חוקר מתחום מחשבת ישראל, מחבר 'המיתולוגיה היהודית' ו'האל האחר'; ובכובעו השני כותב רומנים מיומן מאוד, שפעל כבר במספר ז'אנרים. 'חפירת הצלה', הוא רומן מסתורין אפוקליפטי/ארכיאולוגי, שנהנה מאוד מן הכובע הכפול של דגן, היותו בעל אוטוריטה מחקרית בצד היותו מספר מחונן.
אני מוכרח להודות שזהו סוג ספרות שאני ממעט לקרוא, רומן המסתורין, אולם קשה שלא לחוש הערכה עצומה לעבודת השפה של דגן, המתאפיינת בשליטה אבסולוטית כמעט בלשון הפועל, בצד הבחנות חותכות של דמויות ומקום. גם מבחינת המבנה, נדמה כי דגן ניחן בחוש תזמון מצוין עבור רומן עתיר דמויות, שבכוחו להצעיד דמות חדשה פתאום אל אמצע הספר, בדיוק כאשר הקורא הגיע לתחושה של שליטה מספקת באלמנטים הקיימים.
אך תחילה אולי לעלילה:. ענר אלרואי הוא אקדמאי ישראלי החי בבלגיה ומתמחה במזרח הקדום, ובפרט בשפה הפרוטו-כנענית. טלפון רודפני מעיר אותו מחייו השלווים ומחזיר אותו באחת לקלחת הישראלית, במצב הרתיחה שלה לאחר 7 באוקטובר, אך בעיקר לחפירה יוצאת דופן של ממצאים כנעניים בתל הנחפר לצרכים ביטחוניים.
בצד זה, הזימון הדחוק מגיע אליו בקולה של אישה שעימה היה בקשרי אהבה בימיהם המשותפים כסטודנטים. היא נעשתה לארכיאולוגית, אשת שטח, בעוד הוא נעשה לחוקר מלומד של כורסה. אלה הם הנתונים הפותחים לסיפור המעשה. אלא שהדברים מסתבכים די מהר: תחילה ישנו עימות כלשהו בין הצרכים הביטחוניים המידיים לבין חפירת ההצלה הארכיאולוגית. לאחר מכן, המחלוקות הפנימיות של תחום הארכיאולוגיה הישראלית מתלקחות, ועולה השאלה מדוע לממן חפירה של תרבויות עכו"ם. ולבסוף, הגל המשיחי הוא שמאיים הן על הפרויקט הביטחוני והן על החפירה המדעית.
במובן זה, דגן מצליח במלאכת הרומן שלו לעשות עבודה יפה ושיטתית של חשיפת שכבות. מנדבך לנדבך הוא מגלה לנו את זרמי העומק השולטים היום בכל משרד ממשלתי, את הממד שבו מתרחשת האידיאולוגיה באופן כמעט סמוי, אך יודעת להשליט עצמה באמצעים של הפחדה ואיום. דגן גם מתאר כיצד כמעט שלא ניתן לבלום מגמה כזו, שהיא תמיד גם הצפה של משהו שבא מלמטה.
זהו גם כוחו של הדימוי המרכזי ברומן, אותו הרעיון של הצפה מלמטה, של תרבות שלומדת להבחין בכך שאין לה עוד כוחות עמידה במרחב נוכח הסתירות הפנימיות שקורעות אותה, והנתיב היחידי שנותר עבורה הוא שקיעה. כך מאפיין דגן את ממצאי התל הכנעני שנחפר, אותה עיר מסתורית בשם 'אכשף', שכוהניה מספיקים להעלות על הכתב, בלוחות של אבן, טקסטים המספידים את התרבות עוד בטרם נכרתה מן העולם. מובן שלא קשה להעמיד את האנלוגיה המתבקשת בין אותה 'אכשף' דמיונית לבין ישראל של 2026, שהפכה לאיזו תחנת ממסר גועשת של סימני חורבן.
אלא שדגן לא נופל למהלך האלגורי הפשטני, חשובה לו הזירה הנפשית של יחסי הדמויות זו עם ועם עצמן. ובעיקר אולי, עבודת הלשון, איזו רדיפה עיקשת אחר המילה הנכונה לכל תיאור, ובעיקר הפועל הנכון לכל אחד מציורי הלשון שלו, לדוגמה: "בקרוב יבוא הסתיו, אנטוורפן תעטה צינה סגרירית והתיירים יישמטו ממנה כמו טפילים הפורחים מגופו של סוס יאור השוקע במים".
כך מסיים דגן פסקה העוסקת במקומו של גיבור הספר בגלותו האקדמית הנוחה בבלגיה. יש למשפט הזה צד גנרי של אירופיות ספרותית: "תעטה סגריר", אך הבחירות הבאות, "התייירים יישמטו" ו"טפילים פורחים", הם ציורי לשון לגמרי רעננים ומעוררים. חשוב יותר, הם מהווים חלק מציר הרומן המרכזי, שמבקש מאיתנו לבחון את הדברים שוב ושוב בחתך האנכי שלהם, ממש כמו אותו סוס היאור השוקע, בעוד הציפורים שעל גבו מתרוממות.
כל מוטיב החפירה ניזון מהכוחות שחושף ציר זה, כנגד הציר האופקי, שנדמה בעיקר כמדיום של רוחות סרק, אף שגם אלה יכולות בטעות לחסל אותך. ברגע מוצלח ברומן, ענר שב מאירופה שלו אל הארץ שלא פקד מספר שנים ונדהם נוכח האלימות שמזנקת אליו מכל עבר בכביש הישראלי: "עקפו אותו מימין ומשמאל בלי לאותת, בלמו ממש לפניו בפתאומיות. מישהו צעק עליו הוא לא הבין מה ולמה. אפילו הקללות השתנו, נהיו דחוסות יותר, מותזות עם יותר רוק, גרוניות יותר... חלון כהה ניסוט ברכב השטח ומאחוריו נחשף איזה פרצוף שנראה לו כמו פרסומת לרוע צרוף. הפרצוף נהם איזה משהו והעביר אצבעות קצרות ועבות על צוואר שרירי מעובה. את זה ענר הבין".
לא קשה לזהות את דיוקן עצמנו בראי הכתיבה. "פרסומת לרוע", בתור המצב הישראלי החדש. הרומן גם לא כופה כל זאת ביד מדי כבדה. אודה גם, שסיפור החפירה וכל הצרות הנלוות לה, לא בכל רגע מותח את הקריאה ודורך את החושים. אך יכולת התיאור, וגם עולם הידע שמקיף את גרעין הרומן המהוקצע, החכם והבוטח הזה, מציעים שלל סיבות לקרוא בו, גם למי שלא נוהה אחר אלות הכנענים. •
