שירה כאומנות של התקוממות // לורנס פרלינגטי } מקום לשירה } 73 עמ'
בספרו החדש 'המהפכה לא תשודר בטלוויזיה', שואל מבקר התרבות הוותיק דוד גורביץ' מה ניתן ללמוד מעליית הטראמפיזם והפופוליזם. "עלינו לבקש מעצמנו, הליברלים, להכניס מעט יותר רגש, דמיון, מיתוס, אמנות", הוא עונה, "תחושת שייכות למשהו שהוא גדול יותר מחיי האינדיבידואל האנונימי, בעל הזכויות, של הליברליזם". גורביץ' מצטרף בכך לטוענים שהליברליזם העכשווי פיתח צדקנות נקייה, טכנוקרטית וממושטרת, שהפקירה כליל את נפש האדם ועיקרה את הפוליטיקה מרגש גולמי, משבירת מוסכמות, ממיתוסים, כך הותיר הזרם המרכזי הליברלי ואקום תרבותי ורוחני, ואקום שאליו נכנס הימין הפופוליסטי.
אחרי הקריאה אל תענה לשאלות. גינזברג | צילום: Donaldson Collection/Getty Images
הקריאה הזו אינה חדשה. בשנות ה-50, מול השגשוג הבורגני החונק והקונפורמיזם הממוסד של ארה"ב, משוררי הביט הציעו בדיוק את התמהיל הזה. 'שירה כאומנות של התקוממות', המניפסט של לורנס פרלינגטי, יכול להיקרא הן כהצטרפות לקריאה והן כתשובה אפשרית לה. פרלינגטי, שמת ב-2021 בגיל 101 - האסיד יפה לבריאות - היה צייר, משורר, פציפיסט, סוציאליסט, מו"ל ואושיה מרכזית בחבורת משוררי הביט. הספר, שמאגד מניפסטים נוספים, יצא במקור ב-2007, כשמלאו למשורר 88 שנים. כעת הוא יוצא לראשונה לאור בעברית בהוצאת 'מקום לשירה' ובתרגומו המוקפד של עומרי נריה (במקביל הוציא המשורר רועי צ'יקי ארד גם גרסה משלו לטקסט הנושא, משוחררת ופרומה יותר).
'שירה כאמנות של התקוממות' נכתב כרצף היגדים, המתלכדים למעין שיר ארוך שפונה למשוררים ומנסח את מהות השירה ואת תפקידה. בתרגום העברי הפנייה הזאת נעשית בלשון זכר (צ'יקי נוקט בתרגומו גם לשון נקבה לסירוגין) אך היא פונה לכל משורר, משוררת או אדם שנשמת חיים באפו. פרלינגטי אינו כותב כאן מדריך לכתיבת שירים, אלא מניפסט פוליטי-קיומי שמסביר מדוע השירה היא האקט האנרכיסטי האולטימטיבי נגד הממסד; נגד הקפיטליזם הממאיר, המלחמות וסוחרי הנשק, תרבות הצריכה, זמזום המכונות, שכפול החיים, השמדת הטבע וחיסול נשמת האדם.
"קום ותכניס להם" דורש פרלינגטי מהמשורר, "היה חתרן", "נסה להיות חיה מזמרת שנהפכה לסרסורית של מלך פציפיסט". "אין יותר זמן לאומן להסתתר / מאחורי הקלעים, מעליהם, מעבר להם / לסדר את הציפורניים באדישות / ללטש את עצמו מחוץ לקיום". (מתוך 'מניפסט פופוליסטי #1'). המשותף לכל הטקסטים הוא קריאה בהולה להתעוררות, שכן "הציוויליזציה משמידה את עצמה", ו"הפרט חייב לקחת בחזרה את העולם / מידי כוחות הגורילה והגרילה של העולם".
כדרכם של מניפסטים, הטקסט רווי אפוריזמים, קלישאות וחזרות. ככה זה כשאתה לא רק אמן אלא גם מטיף בשער. שליחות דורשת לכלוך של הידיים והראש, ילדותיות, פשטנות, דימויים שחוקים. למשל ב'מהי שירה' מופיע – פעמיים! – דימוי השיר כְּעַש המנסה לגעת בלהבה. אבל אז, פתאום, בין העש והאש והשחור והלבן והציפורים והמלאכים, מפציע משפט כזה: "הוא (השיר) תמונה של אמא בחזייה זולה מביטה מהחלון אל הגן הנעלם". פרלינגטי הוא ממזר גדול. בקריאה חוזרת ונשנית הטקסט הוא אפקטיבי להדהים, עובד כמנטרות. הקלישאות שבו הן הפרולטריון של השירה, הנכונות לקבל אותן כקורא משולה לנכונות להתאגד גם תחת סיסמאות כשהמטרה דחופה. המשפטים החריגים, הנוצצים, הדוקרים, האמהות בחזייה זולה, הם הפונקטום של המניפסט. מטרתם לתת לך צ'פחה כל פעם שאתה מהנהן יותר מדי.
"מצב העולם דורש מהשירה להציל אותו", הוא קובע. "אל תנסה להימלט מהמציאות, צלול לתוך בשר העולם", פרלינגטי קורא מחד לאמנות מעורבת, כזאת ששרויה בעולם ולא מפנה ממנו את פניה - "עשה מזה חדשות חדשות". מאידך הוא מבקש: "כתוב מעבר לזמן", "שירה שהיא גדולה מהחיים", ו"הימנע מהפרובינציאלי, לך על האוניברסלי". אך הדברים אינם סותרים; שירה גדולה, או חיים גדולים, מצליחים לשהות בו-זמנית בארעי ובנצחי.
פרלינגטי יוצא נגד הטרחנות הכללית, זו הפורטת את קסם החיים והיצירה להסברים, התנצלויות והוראות שימוש. למשל, הוא מציע: "אחרי הקראת שירה אל תסכים לענות על שאלות". הערים והמכונות הכניעו את כוח החיים של המשוררים, הפכו אותם ל"משוררי ערים" מאולפים, תלויים במוזיאונים, מוחותיהם "נהרסים משעמום בערבי הקראת שירה". "אין שיר בארכיטקטורת הבטון שלנו", שירת העיר נידונה להתקיים "ללא נשמת השיר האפל". פרלינגטי מרבה לצטט בעקיפין או להזכיר ישירות את קרואק, את גינזברג, את דילן, וודי גאת'רי, וגם את אמילי דיקינסון ואת פו. ובעיקר את ויטמן, שרוחו מאירה לפרלינגטי את דרכו כגחלילית בלילה האמריקאי הגדול.
"איפה ילדיו הפראיים של ויטמן,
איפה הקולות הגדולים שיקראו
בהתעלות וברוך,
איפה החזון הגדול החדש,
תמונת העולם הגדולה"
כן, איפה; הזמן שלנו נקצץ לציוצים, שורות קוד, ציטוט על ציטוט, עתידים קמוצים, פרפראות שיווק. את החזון הגדול ואת להבת החיים השארנו לכוחות אחרים.
